שו"ת רדב"ז/צד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי במי שטען פרוזבול היה לי ואבד שהסכימו רוב הפוסקים דלא משביעינן ליה אם טען הלוה ואמר יחרימו חרם על כל מי שטוען שקר אם שומעים לו:

תשובה לכאורה היה נראה דמחרימינן דכיון דלא משביעינן ליה מה הפסדנו אם הוא טוען אמת לא יחול עליו החרם ואם טוען שקר יחוש לעצמו וכיוצא בה ראיתי בתשובת הרמב"ם ז"ל בלשון קדר וכתב דאפי' אם פטר אותו משבועה וחרם יכול להחרים חרם סתם מהטעם שכתבתי והכא נמי דכוותא והבו שלא להוסיף על המחלוקת דאיכא מאן דפסק דמשביעינן ליה אלא שאני רואה שלא הלכו בענין פרוזבול להחמיר אלא להקל כמו שמפורש בדברי הפוסקים. ותו דקי"ל דאומרים לו ב"ד כלום היה לך פרוזבול ואבד דפתח פיך לאלם הוא ואם איתא דמחרימים חרם סתם נמצא שאנו גורמים לו שיעבור על החרם שפתחנו לו פתח זה דמימר אמר כיון שפתחו לי רבנן בהכי משמע דעל פי דיבורי נגמר הענין שאומר שהיה לי פרוזבול ואבד ולא יבחין לומר אם הוא אמת או שקר ומשום הכי אני אומר דמהאי טעמא גופיה דפטרינן ליה משבועה פטור גם מן החרם דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ולפיכך הנכון בפסק זה דאנן לא מחרימינן אבל אם לוה גופיה קם ואמר יהיה בחרם מי שטוען שקר לא מחינן בידיה דשפיר קא עביד וחל החרם והמלוה יחוש לעצמו: