שו"ת רדב"ז/צב
שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמכו האידנא להגבות לאלמנה כל כתובתה ונדונייתה מיתומים קטנים בשלמא כתובתה משום חינא אבל מה שאכל הבעל מנכסי נדונייתה או מה שבלה אמאי מגבינן לה והלא היא באותם הנכסים כשאר בעלי חובות וקי"ל אין נזקקים לנכסי יתומים עד שיגדילו:
תשובה יפה שאלת וכן כתב הרמב"ם ז"ל בתשובת שאלה בלשון קדר וזה העתקה אין הנדוניא בכלל הכתובה וכבר ביארנו זה בעת שעשינו התקנה ולא ביארנו אלא עיקר תוספת ושאר תנאי כתובה לא יותר ולא יתכן להוסיף על זה לפי שכל המוסיף גורע ועל כיוצא בזה אמרו הבו דלא לוסיף עלה וכתובתה לא תתבטל נדוניית' אלא הדבר תלוי בבחירתה או תשב בבית אלמנותה או תשבע ותטול כתובתה אם היו היורשים גדולים אבל אם היורשים קטנים לא יתכן ולא יתנו לה כלום משום דקי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהם או לכתובת אשה משם חינא וזו דינה בתביעת הנדונייא כדין כלל בעלי חובות וכתב משה. הרי שסובר ז"ל שאין הנדוניא בכלל כתובתה ולמד מהקדמה זו שני דינים שאם תבעה נדונייתה מיורשי' גדולים לא הפסיד' מזונותיה ואם הם קטנים אין מגבין לה נדונייתה עד שיגדילו ובשני הדברים אני רואה שנהגו בהפך:
ולפיכך אני אומר כי טעם המנהג הזה הנהיגו הראשונים לתועלת היתומים כדי לסלקה ממזונות היתומים שאם היו מגבין לה נכסי נדונייתה לפעמים יהיה עיקר כתובתה ותוספת דבר מועט ובשבילו תהיה אוכלת כל ימיה ולעולם לא תתבעם ומפסידים היתומים לפיכך הנהיגו שיהיה הכל בחזקת היתומים ואם תתבע הנדוניא עשו אותה כאלו תבעה הכל והפסידה המזונות. וכן ביתומים קטנים כמו שאז"ל אלא א"כ רבית אוכלת בהם הכא נמי הנהיגו להגבותה נדונייתה כדי לסלקה מעל היתומים שאם תדע שאין מגבין לה נדונייתה גם היא תתבע כתובתה. כל זה כתבת ליישב המנהג אפילו לדעת הרב ז"ל דסובר שאין בכלל כתובה אלא מנה מאתים ותוספת. והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא בנכסי נדונייתה שאכלן הבעל או שבלו אבל אותם שהם בעין נוטלתן בלא שבועה ולא הפסידה מזונותיה ואפילו מיתומים קטנים שהרי הם שלה בכל מקום שהם ואינה בהם כשאר בעלי חובות אלא באותם שאבדו או אכלן הבעל שחזרו אצלו מלוה. ומ"מ אם ראו ב"ד שהיא טובה ליתומים שלא להגבותה נדונייתה אעפ"י שניזונית מהם שבקינן להו אדינייהו דאין נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדילו ואם תרצה לגבות עיקר כתובתה ותוספת מגבין לה והפסידה מזונותיה וכבר ידעת שיש חולקים על הרב ז"ל ואומרים דנדונייתה הרי היא בכלל כתובה כיון שאינה בעין ואיפשר שעל זה סמכו בעלי המנהג ואע"ג דאתריה דמר הוא דטבא ליתמי עבדו להו ויפה נהגו וקרוב אני לומר שמנהג זה בא עמנו מספרד שהיו נוהגין בנשואים כפי דעת הרא"ש ז"ל וז"ל הטור אם האשה מכנסת לו מעות או בגדים ומקבלן עליו וכתב אותם בכתובה דינם כשאר הכתובה ונגבית עמה וזה נקרא נדוניא ע"כ: