שו"ת רדב"ז/פד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי באשה אלמנה שעשאה את שמעון שליח לתת מעות יתומיה להתעסק בהם קרוב לשכר ורחוק להפסד כדין מעות היתומים והלך שמעון ונתנם לראובן וטעה ולא עשה הדבר בהיתר ואחר זמן רב טבע שמעון את ראובן לדין ופסקו דהוי רבית קצוצה ולא נתן לו אלא הקרן אם יכולין היתומים לתבוע את ראובן מה שהיו מעותיהם בטלים אצלו כל הזמן או את שמעון לפי שטעה:

תשובה המבטל כיסו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים הילכך ראובן חייב בדיני שמים ושמעון פטור מכלום דשוגג הוא ולא נהנה מהמעות כלל ויתמי דאכלו רבית ליזלו בתר שבקייהו שלא התירו ליתומים אלא קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל רבית דאורייתא לא התירו להם וכיון דפסקו ב"ד דהוי רבית קצוצה ואין מוציאים מראובן ואפי' גבה שמעון היו מוציאים ממנו כ"ש שלא יוציאו עתה מראובן. ואעפ"י שנמצא כתוב בהגהה במיימוני פ"ח מהל' מלוה ולוה וז"ל מעשה בראובן שהשכור מלמד לבנו. וקנו עם המלמד ליתן מעות לזמן פלוני ולא נתן לו ותבעהו המלמד מה שהיה יכול להרויח במעותיו עד אותו זמן ודן הר"ר אליעזר מטוך דחייב ליתן לו הריוח ואין בו משום רבית ע"כ. כבר כתבתי כמה פעמים שאין דרכי לסמוך על ההגהות בזמן שהוא להקל דדילמא חלוקים עליו בני דורו ואיך נסמוך על זה דאיכא תרתי לאפוקי ממונא ורבית דאוריית' ועיין בסוף ההגהה ותמצא שהרב אחיו של בעל ההגהה הקשה עליו והעלה דגם בשכירות איכא רבית וע"כ לא פליגי אלא בשכירות אבל במלוה כנ"ד כ"ע מודו דהוי רבית קצוצה. והראיה שכתב בעל ההגהה מההיא דפ"ק דמכות מעידנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז ע"מ ליתן לו מכאן ועד ל' יום והוא אומר מכאן ועד ג' שנים ונמצאו זוממין אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז מכאן ועד ג' שנים ועתה אם שייך בשכירות רבית אמאי משלמי ליה עדים כמו שאדם רוצה וכו' והראיה ע"כ בשכירות איירי דאי בהלואה אז לא היה נותן לו כלום משום רבית ע"כ. ולדידי אי מיהא לא איריא דאפילו במלוה איירי כפשטה ושאני עדים זוממים דרחמנא אמר ועשיתם לו כאשר זמם וזה זמם להפסידו מה שהיה יכול להרויח במעותיו בג' שנים ולפיכך חייבין לשלם דאין כאן רבית כלל דהלואה אין כאן אלא מה שהיה יכול להרויח היו רוצים להפסידו למה"ד לעדים שהעידו שנשכר ראובן לשמעון לשנה ונתן לו שכרו ובשבועה באופן שלא היה יכול לחזור בו ונמצאו זוממין רואים כמה היה ראוי ראובן זה להריוח באותה שנה ונותנים לו הילכך אין מכאן ראיה אלא אפי' שכירות יש בו משום רבית והכי משמע מההוא דאמר להו רבא לאנהו דמנטרי באגי וכתבה הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ומ"מ בנ"ד אם מודה ראובן שהרויח במעות היתומים חייב ליתן ליתומים כפי התנאי שהתנה עם שמעון שאעפ"י שהתנאי שעשה שמעון עמו הוא בטל מ"מ ב"ד אביהם של יתומים:

וכן כתב רבינו מאיר בתשובה והרי היא במרדכי פרק הרבית ע"ש. ואם אומר ראובן שלא הרויח ושמעון טוען ודאי הרויח משבעינן ליה ואם לא מחרימים חרם סתם. והוי יודע שאין חילוק בין אם ידע שמעון בתחלה שהמעות הם של יתומים או לא ידע כיון שנתברר שהם של יתומים:

ומ"מ מסתברא לי כיון שמנהג המדינה שאין לוקחים מעות היתומים אלא כמנהג שאר העסקות שהם למחצית שכר אינו חייב ליתן להם אלא מחצית הריוח ולא כמו שהתנה עם שמעון:

כללא דמלתא חייב ראובן למיהב ליתמי חצי הריוח ולא יותר שהרי אפי' היו ב"ד מתנין עמו לא היה לוקח אותה אלא למחצית שכר. וא"ת מאי רבותייהו דיתמי. י"ל דאפילו הוי פלגא באגרא ופלגא בהפסד דאסור לכ"ע ליתמי שרי וכ"ש בנ"ד כי כפי הנראה היה חייב באחריות כל המעות דאין ראוי לחייבו כפי התנאי שהתנה עמו שמעון אלא חצי מה שהרויח אם הוא מודה שהרויח ואם אינו מודה פטור מדיני אדם: