שו"ת רדב"ז/פ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך בצבור שבאים לדין עם ראובן על רמונים של ס"ת אם יביאו עדים מאותו הצבור או דילמא נוגעים בדבר כלל אם הרמונים הוי כס"ת לענין זה או לא:

תשובה ודאי לא מיבעיא לך אלא מועיל הסילוק כס"ת או לא. ולדעת רבינו יונה ז"ל שכתב שאם יש להם ס"ת אחר יכולין להעיד ע"י סילוק כ"ש שאם יש להם רמונים אחרים שיכולים להעיד ע"י סילוק. וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ג' דדוקא בזמן שאין להם אלא אותו ס"ת דהכל עניים אצל ס"ת אבל אם יש להם ס"ת איפשר להם להסתלק שלא יקראו באותו ס"ת בזמן שהוא שם ואפילו אם יקראו כי בעודו בב"ה לא מיקרי הנאה כיון שאפשר שיקראו באחר ע"כ וה"ה והוא הטעם ברמונים. וא"ת אפי' יש להם ס"ת אחר ניחוש שמא ימצא פסול ונמצאו עניים אצל זה. וי"ל כיון דבשעת הסילוק היה בחזקת כשר מוקמינן ליה אחזקתיה וראיתי מי שכתב שמה שכתב הרא"ש ז"ל דאם יש להם ס"ת אחר דמועיל סילוק ה"מ שיש להם ס"ת מדוייק וכשר כזה ונכון הוא ודקדקתי מכאן דדוקא מדוייק וכשר כזה שאם היה הס"ת אשר דנין עליו נאה בכתיבתו וחדש ואין בו נדר ולא תלייה דהכל עניים אצלו ולא תועיל סילוק. ומינה נמי שאם הרמונים אשר באים לדוו עליהם הם יפים וטובים שאין בב"ה כהם הכל עניים אצלם ולא יועיל סילוק שהרי נהנים הם מראייתם שיש להם ס"ת נאה וכלים נאים. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דעדיפי רמונים להאי מלתא מס"ת דאלו ס"ת לשמיעה קאי ומה שישמע לו מס"ת זה או מאחר הרי יצא ידי חובת שמיעת קריאת התורה. אבל רמונים לנאות בהם התורה קיימי וכל מה שהם יותר נאים אית להו יותר הנאה דלראייה קיימו אבל אם יש בב"ה רמונים אחרים כהם ודאי דמהני סילוק דלא עדיפי מס"ת כיון שיש להם אחרים. ואע"ג דכתב ר"י שהסילוק אינו מועיל לאפוקי ממונא אלא לאוקמי ממונא כבר כתבו האחרונים ז"ל שהצבור הבאים לדון עם היחיד חשבינן להו כמוחזקין ועל היחיד להביא ראיה. וכבר הארכתי בתשובות אחרות בטעמו של דבר. והוי יודע שיש כמה מן האחרונים דס"ל דאין הסילוק מועיל בעדים אלא בדיינים אבל רוב הפוסקים שאנו רגילין לסמוך עליהם ס"ל דסילוק מועיל אפי' בעדים. וא"ת בשלמא ס"ת דלא אפשר לזבוניה מועיל סילוק אם יש שם אחר דהא לא משתרשא ליה מידי אבל רמונים כיון דלפעמים מזבנינן להו לצורך עניים או לצורך פדיון שבויים הרי אית להו הנאה כי הא דתניא האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה מאנשי אותה העיר. וכתב עלה הרמב"ם ז"ל פט"ו מהלכות עדות אפי' אמרו שנים מאותה העיר אנו נתן הדבר הקצוב עלינו ונעיד אין שומעין להם שהנאה הוא להם שיתעשרו עניים אלו הואיל והם סמוכים על בני העיר וכן כל כיוצא בזה ע"כ. ובנ"ד נמי הנאה היא להם שיהיו אותם רמונים להם שאם יבואו עניים או שבויים ולא יספיקו להם שיסתייעו באלו ואפילו יאמרו אנו נתן המגיע לנו לא יועיל כאשר כתב הרב ז"ל דאם יש להם הנאה אפילו בדרך רחוקה לא יעידו. י"ל דבעיקר הדין רבים חלוקים עליו הרשב"א ז"ל כתב בתשובה שאין מביאים עדים ממדינה אחרת על הקדשותיהם ועל תקנותיהם סי' תתי"א וכתבה רבינו ירוחם ז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ג' וכלל נ"ט:

ורבינו יונה ז"ל שכתב שאם יש לבני העיר ס"ת אחר מצו לסלוקי נפשייהו ע"כ. וכי היכי דלא חייש להרווחת שני ס"ת לא חייש להרווחת העניים כיון שזה מסולק מהם ונותן חלקו וכן נ"ל שהוא דעת הרי"אף ז"ל מדהשמיט ההיא דתנו מנה לעניי עירי וכתב ההוא דבני העיר שנגנב להם ס"ת וכתב שאני ס"ת דלשמיעה קאי ולא מצי לסלוקי נפשייהו אבל מידי דמצו לסלוקי נפשייהו מסתלקי ומסהדי וכן הלכתא. משמע דס"ל ז"ל דלכולהו מילי מהני סילוק בר מס"ת וכ"ש באתרא דידן דלא כייפינן אצדקה. וכן כתב רבינו יהוסף הלוי ז"ל בבתרא והעתיק דבריו הר"ן ז"ל ולפיכך אני אומר דמודה הרמב"ם ז"ל היכא דלא כייפי על הצדקה דמצו שפיר לאסהודי ולא אמרה הרב ז"ל אלא באתרא דכייפינא על הצדקה דעניים רמו עלייהו וניחא ליה בהרווחה דידהו:

כללא דמלתא בנ"ד אם הרמונים אלו אין כמותם בב"ה אין מעידין עליהם מאותו הקהל אפי' ע"י סילוק. ואם יש בב"ה כהם מעידין עליהם ע"י סילוק ובקנין שאם יתוספו עניים או שבויים ויצטרכו למכור הרמונים שיתנו חלקם המגיע להם באופן שלא יגיע להם הנאה מאלו הרמונים. זה הוא הדין אבל כבר נהגו הקהלות לעשות כל דבר על פי עדים מהקהל וע"י חכם הקהל: