שו"ת רדב"ז/עא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני על ענין גידו של שליל שלא כלו לו חדשיו אם הוא מותר:

תשובה ג' חילוקים יש בשליל אם הוא בן ח' או בן ט' מת לכ"ע גידו מותר וניתר בשחיטת אמו דתניא פרק גיד הנשה גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא מחלוקת בבן ט' חי והלך ר' מאיר לשיטתו ור' יהודה לשיטתו ועד כאן לא פליגי אלא בבן ט' חי אבל בבן ט' מת וכ"ש בן ח' לכ"ע חלבו וגידו מותרים. ואע"ג דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות מאכלות אסורות דנוהג בשליל סתם ולא חילק כלל לא קשיא דסמך ז"ל על מה שכתב בפרק ז' השוחט בהמה ומצא בה שליל חלבו מותר ואפילו מצאו חי לפי שהוא כאבר ממנה. ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי אע"פ שלא הפריס ע"ג קרקע ואינו צריך שחיטה חלבו אסור ע"כ. וחלבו וגידו שוין הם בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה. חילוק שני בין ט' חי ולא הפריס ע"ג קרקע פלוגתא דרבוותא ורוב הפוסקים הסכימו דגידו וחלבו מותרים דכל בבהמה תאכלו דקי"ל ר' מאיר ור' יהודה הלכתא כר' יהודה דמקיל ואף על גב דמתני' סתמא קתני דנוהג בשליל הך סתמא ר' מאיר היא. והרמב"ם ז"ל פסק כסתם מתני' דחלבו וגידו אסורים. ואיכא מאן דפסק דחלבו מותר וגידו אסור וזה דעת הרשב"א ז"ל ומנקט לחומרא עדיף כדעת הרמב"ם וקצת גאונים ז"ל. חילוק ג' בן ט' חי והפריס על גבי קרקע לכ"ע חלבו וגידו אסורים משום מראית העין דכיון דטעון שחיטה מפני מראית העין אף חלבו וגידו אסורים מהאי טעמא גופיה ומ"מ מסתברא לי דאין צריך לחטט אחריו דחטיטה לאו דאורייתא היא כיון דעיקר איסורו מפני מראית העין לא מחמרינן כולי האי וה"ה בכל חלב שאיסורו מדרבנן לא מחמרי' ביה והיינו דוקא לדעת האומר דגידו וחלבו מותרים מדינא ולא אסרינן בהפריס ע"ג קרקע אלא משום מראית העין אבל לדעת האומרים דגידו וחלבו אסורים מדינא צריך לחטט אחריו וכל חלבו אסור:

והוי יודע דאף על גב דאין טעון שחיטה אלא מפני מראית העין שחיטה כראוי בעינן ואם שהה או דרס או החליד או הגרים או שחט בסכין פגומה כאלו לא שחט דמי. ולענין אם נמצא טריפה איכא פלוגתא דרבוותא ונכון להחמיר כיון דאיסור טריפה מן התורה: