שו"ת רדב"ז/סה
שאלת ממני על יחידים שעשו הסכמה ותקנה לעצמם אם יש לחוש לה:
תשובה לא ביארת אי איכא פסידא לאחריני בהאי תקנתא דאי איכא פסידא לאו כל כמינייהו דאתנו לאפסודי לאחריני אבל אם נטלו רשות מחבר העיר והסכים עמהם הסכמתם קיימת והראיה מהא דאמרינן פרק השותפין הנהו טבחו דאתנו בהדי הדדי דכל מאן דעביד ביומא דלאו דיליה לקרעוה למשכיה אזל חד מינייהו ועבד ביומא דלאו דיליה קרעוה למשכיה אתו לקמיה דרבא חייבינהו אתיביה רב יימר בר שלמיה רשאים בני העיר להסיע על קיצותן לא אהדר ליה רבא אמר רב פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה ה"מ היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דמתנו. ואיכא למשמע מינה דאפי' היכא דאיכא רבנן אחריני צריך רשות מהחכם הממונה על הצבור דהא רבא לא שאל אם נטלו רשות מהחכם אחר או לא ומשום הכי לא רצה להשיב לו שהיה נראה כנוטל שררה לעצמו:
שוב ראיתי שכתבו כן בשם רבינו יהוסף ן' מיגש ז"ל וז"ל אדם חשוב פי' הממונה על הצבור וטעמא דמלתא כיון דאיכא פסידא לאחריני בתנאייהו דהא מקרי תרעא ומפסידי לוקח' לאו כל כמינייהו דמתנו אבל היכא דליכא פסידא לאחריני תנאייהו תנאה וכן נמי אי איכא אדם חשוב אע"ג דאיכא פסידא. ומיהו כי אמרינן תנאייהו תנאה דוקא כדאתנו כל טבחי דמתא משום דכל בני אומנות אחת הוו בני העיר לגרמייה ורשאין להסיע על קיצותן אבל תרי ותלתא לא ומיהו אפי' תרי ותלתא דאתנו אהדדי שכל מה שישתכרו באומנותם יהיה לאמצע קנו שנעשו שכירים זה לזה. וכן אם אמרו כל מקח שיבוא לידינו נהיה שותפים בו קנו שכל א' זוכה לעצמו ולחבירו וה"ל כמגביה מציאה לחבירו עד שיחזרו בהם דודאי אם רצו לחזור רשאים הם בכך דהא פועל חוזר בחצי היום ודוקא שיש עדים בדבר שחזר בו אבל אינו נאמן לומר חזרתי בי קודם שלקחתו דא"כ אף פועל שנשכר ללקט מציאות יאמר כן ונאמין אותו אלא ודאי פועל אעפ"י שיכול לחזור בו כל שלא חזר בו מסתמא על דעת תנאו הראשון הוא עושה עכ"ל הר"ו ז"ל. ומשמע נמי מהך עובדא שאם אין שם אדם חשוב ממונה על הצבור אעפ"י שיש שם חכם אלא שאינו ממונה על הצבור תנאה קיים אעפ"י שלא נטלו רשות ממנו שהכל תלוי באותו שהוא ממונה על הצבור לתקן כל צרכיהם וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות מכירה וז"ל במד"א במדינה שאין שם חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה וכו'. ומסתברא לי דאפילו היתה הסכמתם בשבועה כיון דאיכא פסידא לאחריני לאו כל כמינייהו לאשתבועי לאפסודי לאחריני וקרוב אני לומר שהיא שבועת שוא ומינה דהא דאמרינן פועל חוזר בחצי היום ה"מ בלא שבועה אבל אם נשבע לעשות עמו מלאכתו אותו יום כופין אותו לקיים שבועתו ואינו יכול לחזור בו עד שישלים תנאו על מה שנשבע. וכן אם התנו שכל מקח שיבוא לידינו נהי' שותפי' בו ונשבעו אין יכולים לחזור בהם עד שיושלם הזמן שקבעו או עד שיתירו השבועה מדעת שניהם כיון דליכא פסידא לאחריני. ומ"מ אם אמרו הטבחים אנו נבטל מלאכה זו כדי לקיים שבועתם חייבים לקיים שבועתם דהא חלה כיון דליכא פסידא לאחריני אם יבטלו שהרי אינם משועבדים לעשות לצבור מלאכה זו:
כללא דמלתא אם הם משועבדים לצבור לעשות להם מלאכה זו והתנו אהדדי למכור בשער ידוע בגוונא דאיכא פסידא לאחריני אפי' נשבעו לאו כל כמינייהו לאשתבועי. ותניא בתוספתא מי שהיה בלן לרבים ספר לרבים נחתום לרבים שולחן לרבים ואין שם אחר אלא הוא והגיע שעת הרגל ומבקש לילך לביתו יכולין לעכב על ידו עד שיעמיד אחר תחתיו ואם התנה עמהם בב"ד או שיעבור עליו את הדרך הרשות בידו ע"כ. ודע שכל התנאים דמתנו בני העיר או טבחי העיר הוי בלא קנין וטעמא דמלתא דאיידי דצייתי אהדדי גמרי ומקנו וכן כתב רבינו מאיר עלה דרשאי' החמרים להתנות וכו' וכן הדין לשותפים לדעת הפוסקים. ולענין השותפים חולק הרמב"ם ז"ל וכתב דצריך שיטילו לכיס ע"ש: