שו"ת רדב"ז/מט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני ידיד נפש החכמה הנחמד כה"ר יוסף אודיעך דעתי בראובן ושמעון שהיו שותפים ולקחו בהקפה ונשאו ונתנו והפסידו קצת מהקרן ורוב הנשאר הוא ביד שמעון ובאו הב"ח ותבעו את שמעון לפי שהיה להם תנאי לגבות ממי שירצו מהם וגם ידעו בודאי שרוב הקרן נשאר ביד שמעון ובהיותם לפני ב"ד אמר שמעון שאינו רוצה לפרוע החובות כי אם חלקו לבד השיב לו ראובן שמעון הנה אנחנו בב"ד וקנו ממני וממך ונעשה חשבון לפניהם וכל מי שישאר בידו מעות מהשותפות שיראה לב"ד לפרוע מהם לב"ח יפרע תכף ומיד קודם צאתו מכאן בשומעו כך שמעון השיב ואמר לפני ב"ד פעם ופעמים ושלש רבותי אני שמתי בשותפות תכ"א פרחים יתן לי ראובן קק"נ פרחי' ואני אמסור לו כל מה שיש לי מהשותפות שאני רוצה להפסיד קע"א פרחים מהקרן ששמתי עמו ויהיה הכל שלו סחורה שיש לנו ומעות בעין ומעות שיש לנו לקבל ויפרע הוא לכל הב"ח ונטל שמעון קנין ושבוע' לקיים דבריו. גם ראובן נטל קנין ושבועה לתת לשמעון קק"נ פרחים ועל זאת התביעה נכנס לב"ד ראובן אומר מסור לי כל מה שבידך וקח הקק"נ פרחים וראובן אומר שאינו רוצה למסור לו כלל ומתחרט מכל מה שעשה ואומר שלא מכר לו כלל ויש לראובן עדים על כל הכתוב לעיל:

ונסתפקתם אם המכר קיים מאחר שקנו מידיו ונשבע לקיים אמריו או אינו קיים מאחר שרוב מה שקנה ראובן משמעון הוא מטבע בעין וחובות שיש להם לקבל וראובן טוען שכל המטבע והחובות הם משועבדים לבעלי חובות שיש עליהם יורה המורה הדין עם מי עוד ילמדנו רבינו אם יכול הדיין לומר לראובן תן לשמעון קק"נ פרחים אעפ"י שראובן רוצה לדעת תחלה אם המכר קיים או לא שאם אינו קיים למה אטרח ואפסיד לקחת מעות ברבית והדיין אומר לו או תקח ברבית או מאשר תמצא ותן לו הקק"נ פרחים ואח"כ נדע אם המכר קיים או לא. עוד ילמדנו רבינו אם יוכל הדיין להתיר לשמעון שבועתו מאחר שהוא מתחרט בלא רצון ראובן ופיוסו:

הנה שלחת אלי ידידי ג' פסחים על זה הדין שאבחר לך הטוב שבהם לפי דעתי אחר שעמדתי על הפוסקים ראיתי שאין כאן אלא להתלמד למקום אחד ודרוש וקבל שכר כיון שכולם מסכימים שחייבים ב"ד לכופו לקיים שבועתו וגם כולם מוסכמים שאין מתירים לשמעון אלא לדעת ראובן ורצונו כיון שהשבועה היתה לתועלתו ודעתי הוא שאפי' עברו והתירוהו אינו מותר. גם כולם מסכימים שאין מחייבים את ראובן להביא המעות עד שידע אם המכר קיים או לא ודייני דשפלי דייני הכי אבל המחלוקת שנפל בפסקים הוא אם המכר קיים מחמת הקנין או לא וא' מבעלי הפסק הביא ראיה מההיא דפרק הכותב דאיבעיא להו קנו מידו מהו אמר רב יוסף מדין ודברי' קנו מידו ורב נחמן אמר מגופא של קרקע קנו מידו אמר אמימר הלכתא מגופא של קרקע קנו וכתב לשונו של רש"י ז"ל ומשמע מתוך דבריו דאי לאו משום פירושו של רש"י לא היה יכול להוכיח והא ודאי ליתא דאפי' לפי פירושו של הרי"אף ז"ל באומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו וקנו מידו מהני. וכן כתב הר"ן ז"ל ומ"מ אין הנדון דומה לראיה דבשלמא התם כיון שאין הקנין שייך אדין ודברים ודאי מגופה של קרקע קנו מידו והוי קנין שלם אבל בנ"ד הקנין שייך שפיר בסחורה אלא שאנו אומרים אין קנין לחצאין וכי היכי דלא הוי קנין למטבע ולמלוה לא הוי לסחורה. ובעל הפסק בעצמו כתב לתרץ קושיא זו וז"ל נ"ל שזה החילוק אינו מכל וכל כדאיתא בפרק הזהב החליף חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ועדיין לא משך את הטלה דלא הוה ליה משיכה מעלייא ובתוספות של כתיבת יד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל מפני שאין החמור ראוי ליחלק לא קנה כלל אבל אלו אמר פרה וטלה בכור חטין ומשכה לפרה ולא משך לטלה קנה חטים כנגד הפרה והביא ראיה מפ"ק דקדושין מכר לו עשר שדות בעשר מדינו' כיון שהחזיק בא' מהם קנאם כולם בד"א שנתן לו דמי כולם אבל לא נתן לו דמי כולם לא קנה אלא כנגד מעותיו אלמא דקני כנגד מעותיו ולא אמרינן כיון דמקח אחד הוא אינו נקנ' לחצאין והכא נמי לא שנא עכ"ל והמגיד משנה מביא ג"כ דברי הרשב"א ז"ל פ"ה מהלכות מכירה הרי לפנינו שקנה לחצאין והכא נמי לא שנא ע"כ: ואני אומר דאין מכאן ראיה לנ"ד דבשלמא פרה וטלה בכור חטין שייך בהו קנין ואין הגריעות אלא מפני שלא גמר המשיכה הילכך בדין הוא שיקנה בחטים כנגד מה שמשך:

וכן ההיא דעשר שדות נמי שייך בהו קנין הילכך בדין הוא שיקנה כנגד מעותיו אבל בנ"ד המטבע והחובות לא שייך בהו קנין כלל הילכך לעולם אימא לך דאין קנין לחצאין דכי היכי דלא חל לגבי מטבע לא חל לגבי הסחורה מה שאין כן באותה שכתב הרשב"א ז"ל שהקנין לא חל אלא מפני שלא נגמרה המשיכה ודוק ותשכח ובר מן דין הדבר תלוי במחלוקות פוסקים שהרי הטור כתב שתי הסברות ודעת אביו ז"ל שלא לחלק ומי יותן ואדע באיזה כח נוציא ממון מחזקת בעליו כיון דאיכא הרא"ש ובנו ז"ל וכבר נהגו כל ישראל במקום שאין מבורר בדברי הרמב"ם ז"ל לפסוק כהרא"ש כ"ש חכמי אשכנז יצ"ו וכ"ש שאני אומר לפי עניות דעתי שהרמב"ם והרא"ש ז"ל חלוקים שכתב הרמב"ם ז"ל טעם הדין שאין כאן משיכה גמורה ולדעת הרשב"א ז"ל אין הטעם אלא מפני שאין החמור ראוי ליחלק. וכן יש לדקדק מדברי בעל מ"מ שכתב מיהו כתב הרשב"א וכו' משמע דהרמב"ם ז"ל חולק ומדשני לשון התלמוד שאמר דלא הות משיכה מעלייתא והוה ליה למימר שאין כאן משיכה טובה וכתב משיכה גמורה משמע דבגמר המשיכה הדבר תלוי הילכך אפי' בפרה וטלה בכור חטים ומשך את הטלה כיון שלא נגמרה המשיכה לא קנה כלל והרא"ש ז"ל העתיק לשון הרי"אף ז"ל והוא חולק בדינו של הרשב"א ז"ל הלכך בנ"ד אין קנין לחצאין. ומה שכתב בעל הפסק לקיים טענת ראובן שאמר שכל המטבע שיש לו בעין והחובות שיש להם לקבל הם משועבדים לב"ח וכתב ונ"ל ראיה לדבריו דאמרי' בפרק הכותב אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעה ואית ליה זוזי לב"ח מסלקינן ליה בזוזי לאשה מסלקי' לה בארעה האי כדיניה והאי כדיניה ע"כ. הרי לפנינו דזוזי הם משועבדים לב"ח וה"ה לחובות לפי שהם מחוייבים ליתן זוזי ומאחר שכן הוא לענין מה יקנה ראובן המעות והחובות מאחר שמשועבדים לב"ח עכ"ל: ואני שמעתי ולא אבין מה זו ראיה לענין שלא היו בכלל הקנין וא"כ בא ונאמר שלא יועיל הקנין לקרקע כיון שהוא משועבד לכתובת אשה. א"נ מי שאין לו אלא קרקע שהוא משועבד לב"ח וכי נאמר שלא יתול עליו. הקנין ואפי' לפי דבריו יש להוסיף טעם שאין הקנין חל על המטבע ולא על החובות והוי קנין לחצאין. ותו מי שיש לו שטר חוב על חבירו ויש עליו חוב נאמר שזה השטר אם בא למוכרו לא יועיל בו קנין מפני שהוא משועבד לב"ח או שנאמר שאין צריך כתיבה ומסירה הילכך אין כאן ראיה. ובעל הפסק השני כתב כיון שיצא מלפני ב"ד בלא חזרה שוב אינו יכול לחזור אפי' בלא קנין אלא בקבלה לבד כדפסק הרא"ש ז"ל בריש זה בורר וז"ל ומתוך פרש"י דהתם משמע דאחר שיצא מלפני ב"ד אינו יכול לחזור בו דמה שקבל עליו בפני ב"ד ונפטר מלפניהם בלא חזרה הוי כגמר דין ומסתבר הכי עכ"ל. וכן פסק בא"ז הרי שפסקו אלו הגדולים האחרונים שאפי' בקבלה בעלמא אינו יכול לחזור בו כ"ש היכא דאיכא קנין ושבועה ע"כ. ואני אומר שאין מכאן ראיה כלל דהתם איירי במי שחייבו אותו ב"ד שבועה ואמר אינו נשבע פוטרי' אותו מיד כלומר ממהרים אותו לפרוע דאע"ג דאמר אינו נשבע יכול לחזור בו בעוד שלא פרע. ולפי שיטה זו הדבר ברור דאפי' יצא מב"ד יכול לחזור בו ועלה כתב הרא"ש ז"ל ומתוך דברי רש"י דהתם משמע וכו' לפי שיש לפרש פוטרים אותו מיד מלפני ב"ד כדי שלא יוכל לחזור בו אבל אחר שיצא מב"ד אינו יכול לחזור משום דהוי כגמר דין שבתחלה פסקו שחיי' שבועה והוא אמר איני נשבע ויצא מב"ד הוי כגמר דין אבל בנ"ד לא היה שם תחלת דין כדי שנא' יציאתו מב"ד הוי גמר דין אלא הבעלי דינין נתפשרו ביניהם ואפי' יצאו מב"ד יכולין היו לחזור בהם אם לא מפני הקנין והא כתיבנא דאין קנין לחצאין ואפי' לפי דעתו תמהני כמה גובריה לאפוקי ממונא בפלוגתא דרבוותא. עוד כתב טעמא אחרינא דקי"ל כל דבר ידוע לשותפות הוי בחזקת שניהם וכיון שכן אין כאן קנין אלא סילוק בעלמא כי הסילוק אינו אלא במחילה ומחיל' אינה צריכה קנין והא ודאי ליתא דדבר הידוע לשותפים הרי הוא בחזקת שניהם לענין שלא יהיה מוחזק ויהיה חבירו מוציא ועליו הראיה אבל שלא יהיה כל אחד מוחזק בחלקו לא אמרה אדם מעולם וק"ל:

עוד כתב ועל כ"פ אנו צריכין לחלק בזה הדין דאין מטבע נקנה בחליפין כי יש להקשות על מה שפסק התלמוד בריש זה בורר אין לאחר קנין כלום וכן בכמה מקומות בתלמוד למה לא דקדק התלמוד לחלק שאם הקנין הוא בענין מטבע שהקנין אינו כלום ע"כ. ולדידי הא לא קשיא כלל דהכי קאמר היכא דשייך קנין אין אחריו כלום אבל במטבע לא שייך קנין ומה היה צריך לחלק: עוד כתב אלא ע"כ אנו צריכים לחלק הא דאין מטבע נקנה בחליפין היינו שבזה הקנין מקנה מטבע זו אבל אם הוא קבל על עצמו בקנין לעשות דבר ודאי שצריך לקיום הדבר אפי' במטבע וק"ל עכ"ל. ומה שכתב מטבע זו לאו דוקא אלא ה"ה אם הקנה מטבע שיש לו במקום פלוני וא"כ התולדה שרצה ללמוד אינה שכתב וז"ל וא"כ בנ"ד שלא יחד המעות א' אעפ"י שאמר ומעות בעין אין הכוונה דווקא אלו המעות כי דרך השותפין שמוציאים מעות השותפי' לצורכם ואח"כ מניחים אחרים במקומם חל הקנין אפי' על המטבע וכ"ש הכא דאיכא שבועה ע"כ. וראה גם ראה כמה מהדר האי צורבא מרבנן להפוכי בזכות ראובן שהרי השמיט לשון השאלה שכתוב ומעות בעין ומעות שיש לנו לקבל משמע של השותפות שהם בעין הוא שהקנה לו ואפי' לפי דבריו מה תיקן הלא עדיין הקנין הוא לחצאין שהרי החובות שיש להם אצל בני אדם לא היה יכול להקנותם אלא עיקר הדין כפי הפסק השלישי דאי מפני הקנין אין קנין לחצאין אבל כופין אותו לקיים שבועתו. ואני נתחדש לי טעם אחר לפי שלא מכר לו דבר מסויים ומפני שלא נשאלתי על זה לא אאריך בטעמו של דבר: