שו"ת רדב"ז/מג
שאלת ממני אודיע' דעתי מאי שנא המקדש בחמץ דרבנן דאינה מקודשת כלל כדאמרינן בפסחים וכתבה הרמב"ם ז"ל פ' ה' מהלכות אישות. ומאי שנא המקדש בפסולי' עדות מדרבנן דהויא ספק מקודש' כדכתבו הגאונים ז"ל וכתבה הרמב"ם ז"ל פ' רביעי:
תשובה חמץ בפסח אפי' שהוא מדרבנן אית ביה תרי טעמי להקל חדא דכולי עלמא ידעי שהוא חמץ ולא אתי לאחלופי: א"נ שעות דרבנן כולי עלמא ידעי שהחמץ אסור בו ולא אתי לאחלופי וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה. ותו דחמץ בפסח אינו חוזר להכשרו לעולם ולא אתי לאחלופי אבל פסולי עדות דרבנן אית בהו הני תרי טעמי להחמיר חדא דלאו כ"ע ידעי פיסולייהו דלא נתן דבר זה אלא לב"ד ואתי לאחלופי באיניש דעלמא ותו דהשתא הוי פסול ולמחר יעשה תשובה והרי הוא כשר ואתו למטעי ולומר אתמול לא חששני לעדותו של זה והתרנו האשה בלא גט ויבואו להתיר גם היום אחר שעשה תשובה ונמצא מתירים אשת איש לעלמא כי לא יתנו לב לומר אתמול היה פסול והיום עשה תשובה ומהני טעמי החמירו הגאונים ז"ל להצריכה גט. וא"ת אי מהאי טעמא אפי' במקדש בפסולי מן התורה היה לנו לחוש. הא לא קשיא כלל דפסולי תורה הוי כמקדש בלא עדים כלל ואם היו אומרים צריכה גט מספק אם בא אחר וקדשה הוו צריכים לומר שהיא מקודשת לשני מן הספק והא ודאי ליתא שהרי אינה מקודשת לראשון כלל ומשום הכי לא חששו אבל בפסולי עדות דרבנן חששו דילמא אתי למטעי כדאמרן כיון דתפסי קדושים מן התורה. א"נ פסולי תורה לא שכיחי ולא חששו רבנן ושבקוה אדינא דאוריית' דאינה מקודשת כלל אבל פיסולי' דרבנן שכיחי וחששו דילמא אתי לאחלופי א"נ דהתם לא יהיב אלא מידי דאיסורי הנאה הוא מדרבנן וזה יותר נכון: