שו"ת רדב"ז/מב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעשה בראובן שהיה מפציר עם אשתו שתלך לבית קרוביו ואמר בנזירות שמשון בעל דלילה שאם לא תלכי לא תהיי על"ה דומת"י ולא הלכה האשה אם יש לחוש לזה הנזירות או לא ושאלנו אותו ואמר שאינו יודע מהו שמשון אלא ששמע בני אדם נשבעים בו: ועוד אמר שלא אמר בשעת הנדר אלא שמשום ועוד אמר שמעולם לא היה בלבו לא לגרש ולא להיות נזיר שמשון אלא לזרז את אשתו שתלך אמר ככה שמפחד הנזירות תעשה רצונו:

תשובה גם אני חקרתי אותו ואמר כמו שכתוב בשאלה אות באות ומה שאמר שאינו יודע מה שמשון אינה טענה לסמוך עליה כלל להתיר שכיון שאמר בעל דלילה ודאי ידע ענין שמשון ועוד שאלתיו אם שמשון היה מותר לשתות יין ואמר שלא היה מותר משמע דיודע הוא ענין שמשון אבל יש לעשות מטעם זה סניף לשאר הטעמים דסוף סוף אינו יודע כל חומרות נזירות שמשון ושאין לו התרה אפי' על ידי שאלת חכם והוי כעין נדרי טעות. אבל סמיכות ההיתר הוא על שאר הטעמים חדא דאיתא בירושלמי נדר שהוציאו בלשון שבועה אינו נדר ואעפ"י שהרמב"ן ז"ל כתב דלא גרע מידות הרא"ש וקצת מפרשים ז"ל סברי דלא חל כלל דגרע מידות כדמשמע פשט הירושלמי וכן כתבו רוב המפורשים בשמעתא קמייתא דנדרים וכתב הר"ן ז"ל בריש שבועות שכן דעת רש"י ז"ל הרי שעיקר הדין תלוי במחלוקת פוסקים ומיהו בשאר נדרים דאיפשר בהתרה אין להקל להם וצריך התרה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים כיון שרגילין העולם לידור בזה הלשון אבל בנזירות שמשון דאיתיה בשאלה מוקמי' ליה אדיניה ולא הוי נדר לדעת הירושלמי והפוסקים הנמשכים אחר הירושלמי. ובודאי שאם לא היה לנו אלא טעם זה לבד לא היה מקילים באיסור תורה וכ"ש שאני כתבתי בתשובה לשלוניק בראיות ברורות שאין הירושלמי מדבר אלא בשאר נדרים אבל בנזירות לא שנא הוציא בלשון נדר או בלשון שבועה חייל. ועיקר הטעם להתיר הוא דקי"ל סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל וכיון שהוא בעצמו אומר שלא היה בלבו לגרש את אשתו ולא להיות נזיר אלא לזרז אותה שתעשה מצותו מפחד שלא יגרשנה עושים כפי פירושו וכיון שכן אין פיו ולבו שוין שהרי לא נתכוון לנזירות. ותו כיון שהוא אומר שלא הוציא מפיו שמשון אלא שמשום אין כאן פה. ואע"ג דקי"ל ידות נדרים כנדרים ולא גרע מידות ליתא דלא הוו ידות אלא לשון שהורגלו בני אדם בהם כגון נזיח פזיח וכו' אבל אין בני אדם קורי' לשמשון שמשום ואעפ"י שכוונתו היתה לשמשון לא הוציאו בשפתיו ומהאי טעמא נמי לא הוי כנוי לשמשון דלא אמרינן כינוי נדרים כנדרי' אלא במקומות שנהגו להפסי' הלשון ומכניס הדבר בדבר אחר הולכם שם אחר הכינוי אבל במקומות אלו לא ראיתי מי שקרא לשמשון שמשום הילכך אין כאן פה ולבו שוין ב' ובהצטרפות שני הטעמים אין כאן לא פה ולא לב:

כללא דמלתא דזה נקרא נדרי זירוזין ממש וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ד וכן נדרי זרוזין מותרי' כיצד כגון שהדיר חבירו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו בין אכל בין לא אכל שניהם פטורים וכן המוכר שנדר שלא ימכור חפץ זה אלא בסלע והלוקח נדר שלא יקננו אלא בשקל ורצו בג' דינרים שניהם פטורים וכל כיוצא בזה לפי שכל א' מהם לא גמר בלבו ולא נדר אלא כדי לזרז את חבירו ולא גמר בלבו ע"כ. הכא נמי לא גמר בלבו להיות נזיר שמשון או לגרשה אם לא תלך. וא"ת בשלמא התם איכא גילוי דלזרז את חבירו אמר כיון שנתרצה בג' דינרין אבל הכא מאן לימא לן דלא הוה דעתיה לגרש או להיות נזיר וי"ל דהכא נמי איכא גילוי מלתא כיון שלא כפה אותה שתלך כדי שלא יחול עליו הנזירות משמע דלזרזה אמר ותו דהרי הוא נאמן על עצמו שאומר לזרז נתכוונתי ולא לנזירות ולא דמי למי שאומר אני בטלתי הנדר בלבי דמשמע דלא הוי ביטול מדאמרי' גבי נדרי אונסי' יאסרו פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ויאמר בלבו היום ואמאי צריכים כולי האי יבטל בלבו וסגי וטעמא דלא אמרינן פיו ולבו שוין אלא היכא שהדבר שיצא מפיו הוא מה שלא היה בלבו כי האי דאמרי' נתכוון להוציא פת חטין והוציא פת שעורים אבל מי שנתכוון להוציא פת חטין מפני האונס והוציא פת חטין הרי פיו ולבו שוין ומה יועיל הביטול אלא שמפני האונס התירו שהיה בלבו היום ונמצאו פיו ולבו שוין. נ"ד לא דמי להאי שהרי אמר שמעולם לא נתכוון לנדר שיצטרך לבטלו. וא"ת גבי נדרי אונסי' נמי יאמר בלבו שאינו מתכוון לנדר לא קשיא שהרי האונס מתכוין להדירו. ותו דאיכא מאן דסבר דלא הוי נזיר עד שיאמר כשמשון בר מנוח בעל דליל' וראיתי מקילין יותר שצריך כולהו וזה תלוי בדקדוק סוגיית הגמ' ואעפ"י שאני כתבתי בתשובה שדעת הרמב"ם ז"ל אם אמר כשמשון בן מנוח או שאמר כבעל דלילה הוי נזיר והכא בנ"ד לא אמר אלא שמשון בעל דלילה והוי פלוגתא מ"מ כיון דאיכא הנך טעמי דלעיל סמכינן עלייהו כיון דאיכא פלוגתא בעיקר דינא וז"ל הרא"ש ז"ל פ"ק דנזיר והנודר בשמשון צריך שיפרש כשמשון בן מנוח בעל דלילה או כשמשון בן מנוח שעקר דלתות עזה או כשמשון בן מנוח שנקרו פלשתים את עיניו ע"כ וכן משמע לי שהוא דעת רש"י ז"ל ופשטא דסוגיא דנזיר הכי משמע: