שו"ת רדב"ז/לה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת חלב נבלה למה לא יטמא במגע ובמשא כנבלה עצמה באיסור מוסיף דמגו דאיתוסף משו' טומאה על כל הבשר איתוסף טומאה גם על החלב וקרא דקאמ' וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה היינו בחולין אבל אם נגע בהם תרומה או קדש לעולם אימא לך שהוא טמא:

תשובה בסיפרי דרשינן ליה מדכתיב יעשה לכל מלאכה אפי' מלאכת הקדש משמע דחלב נבלה לא מטמא כלל. וז"ל הרמב"ם ז"ל פרק אחרון מעוקצין ולשון התורה בהיות חלב בהמה טהורה טהור ר"ל שלא יטמא כמו שמטמא הנבלה ואעפ"י שהוא חלב נבלה הוא אומרו ית' וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו לפי שאמר לכל מלאכה יכנס בו מלאכת הקדש כמו שזכרו בסיפרי ע"כ. וכתבתי זה הלשון משום דמשמע לי מיניה דלאו משום קושייתך הוצרכו לדרוש בסיפרי מכל מלאכה דלגבי איסורין אמרי' אין איסור חל על איסור אלא באיסו' מוסיף או כולל או בת אחת אבל לגבי טומא' לא איצטריכינן להאי טעמא דשפיר חייל טומאה על איסור אפי' לית בה חד מהני דאמרן וזהו שכתב הר"ב ז"ל ואעפ"י שהוא חלב נבלה משמע דשם נבלה חייל אחלב. תדע דאם הוכשר החלב בא' מן המשקין הרי הוא כשאר אוכלין וכן כתב הרב ז"ל פ"א מהלכות שאר אבות הטומאות ואמאי לא אמרינן דלא אתי טומאה וחייל אאיסור חלב אלא משמע להדיא דטומאה שייכא בין באוכלין המותרין בין באוכלין האסורין והכא נמי אי לאו קרא דלכל מלאכה הוה אמרי' דחלב שם נבלה עליו ומטמא כנבלה עצמה נמצינו למדין דטומאה חיילא על איסור אכילה אפילו זה אחר זה בלא מוסיף ולא כולל:

הנל"דכ: