שו"ת רדב"ז/לב

שאלה ראובן מכר לשמעון סחורה ושמעון נתן לראובן סחורה אחרת ואמר לו תוליך אותה למצרי' ותמכור אותה תכף ביוקר או בזול ותקח מעותיך והשאר תתן ביד אחותי וכשבא ראובן למצרים לא מכר הסחורה מיד כי פחד שמא לא תגיע לכדי חובו ומכר אותה מעט מעט וכשבא לעשות חשבון עם אחות שמעון אמר לה אני רוצה לקחת שכר טרחי שטרחתי במכירת הסחורה מעט מעט ואחות שמעון לקחה מה שנתן לה ונשאר מה שנשאר ביד ראובן ומת שמעון ובנו תובע את ראובן וטוען ראובן כבר עשיתי חשבון עם אחות אביך כאשר אמר לי ולא בעל דברים דידי את ועתה יורה המורה אם יש לראובן לקחת שכר טרחו ואם היורש הוא בעל דברים של ראובן:

תשובה הדבר ברור שהיורש הוא בעל דינו של ראובן שאפי' כתב ההרשאה לאחותו לגבות מראובן כיון שמת נתבטל השליחות ונכנסו הנכסים לרשות היורש והוא בעל הדין כ"ש הכא שלא כתב לה שטר שליחות כפי אשר בא בשאלה ומיהו במה שהגיע כבר ליד אחות אביו אין לו דין על ראובן כיון שהוא מודה שאביו אמר לו שיתן לאחותו ואפי' אם היורש מכחיש זה נאמן ראובן לומר אביך אמר לי שאתן לאחותו במגו דאי בעי אמר החזרתי לאביך ואפי' היה עליו שטר פקדון קי"ל המפקיד אצל חבירו בשטר אין צריך להחזיר בעדים. וחוזר היורש על אחות אביו ואפי' שהיא כופרת שלא לקחה כלום מראובן פטור ראובן ונשבע שעשה שליחות שמעון ונתן לאחותו ונשבעת היא שלא נתן לה דבר ומפסיד היורש אבל במה שנשאר ביד ראובן זכה בו היורש. ואין טענתו טענה שרוצה לעכבו בשכר טרחו דכיון דאמר לו שימכור מיד ביוקר או בזול והוא רצה לטרוח לתועלתו כדי להיות בטוח משלו כבר מחל על טרחו ואפי' שהגיע תועלת לשמעון שנמכרה סחורתו ביותר אין לו עליו שכר כיון שלא התנה עמו ואם טרח לעצמו טרח. ותו שכן דרך הסוחרים לטרוח זה בעבור זה כדי שלא יגיע נזק לחברו וקרו ליה מפסיד עסקא ומוכר סחורה בזול:

והוי יודע דאפי' אם נתפשר עם אחות שמעון על הטורח והיא מודה בדבר אינו כלום שהרי לא עשה אותה מורשה לפשר אלא לקבל לבד הילכך אין במעשיה כלום ואפילו בעדים וחוזר היורש ותובע מראובן. בד"א כשמודה ראובן שנשאר בידו דבר אבל אם אומר שנתן הכל ליד אחות שמעון הרי זה נאמן מטעם מגו כדכתיבנ' לעיל ובשבועה ואם היורש כופר שלא אמר אביו שיתן לאחותו כולל בשבועתו שכך אמר לו שמעון שיתן מה שישאר מדמי הסחורה לאחותו. ואם היורש קטן או שאמר איני יודע אנן טענינן ליה. והנ"ל כתבתי: