שו"ת רדב"ז/כט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה מרודוס בהרחיב ה' את גבול פזור הגולה ונתן לנו במלכו' תוגרמה פליט' ושארית גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו ולהחיו' עם רב שלח לפנינו איש אלהים חטר מגזע חכמה ותורה ונצר משרשי ענוה וקדושה אבן בחן פנת יקרת הוא האבן הראשה להאיר נבוכי לבבות ורבבות אלפי אלופי דור אספקלריא מאירה לאור הדרה לבשה כלימה חמה זורחת ואם השמש המאיר לארץ אדם ובהמה ורמש ויוכח אמש ימיש חשך איך יאירו הכוכבים הקטנים כסה אורם ענן וערפל ומי לנו בדורנו כאדוננו מופלא שבדיינים פטיש החזק להבין ולהורות דעה ובידו מקל ורצועה בכח וגבורה ומעוז לנו ביום צרה מהר"ד נר"ו:

ילמדנו רבינו לראובן כרם ומכר חציו לשמעון בק' זהובי' ומנהג העירה לקיים המכר בשטר עשוי בדיני ישראל ע"י סופר וזה המכר לא נעשה כי אם בערכאות שלהם אשר הם באמת מזוייפים ומקבלי שוחדא אינון ומרעי נפשייהו לימים מועטים נפטר ראובן וחיי לרבנן שבק ותבע שמעון את יורשי ראובן את חצי הכרם אשר לקח מאביהם והשיבו לו יורשי ראובן שיביא ראיה ויטול אז הוציא שמעון השטר שהיה לו עשוי בערכאותיהם כשראו ב"ד שהיה לו שטר גזרו שיתנו יורשי ראובן את חצי הכרם לשמעון כיון שראו יורשי ראובן פסק דין ביד שמעון וגם פחדו פן ימשך להם נזק מה מאותו השטר העשוי בערכאותיהם נתפשרו עם שמעון שיתן להם השטר אשר הוא בידו ושיתנו לו עשרי' זהובים יותר מדמי המכירה ועתה טוענים יורשי ראובן שהיו אנוסים והעשרים זהובים אשר נתנו יותר על דמי ההלואה הם רבית כל עוד שבזה המכר לא היה דבר מה מדרכי ההקנאה לאחזקה ולא שטר והשטר שנעשה בערכאות הוה ליה חספא בעלמא והוה ליה כמאן דליתיה ולמפרע היו המעות ביד ראובן הלואה האם יוציאו אותה מהדיינים או משמעון כדין רבית קצוצה:

תשובה על דברי גבורות חדלו ממני לא אשיבך כי אני סומך על זה וכיוצא בו על דברי המשורר וניבו מיטב השיר כזבו והריני משיב על עיקר הדין נראה שנתברר אצלך שהדין עם יורשי ראובן ולא נסתפקת אלא אם מוציאין מהדינים כדין טועה בשיקול הדעת או משמעון דהוי רבית קצוצה ולא כן אנכי עמדי כי אני אומר שהמכר קיים אפילו תאמר שמנהג המדינה שאין קונים קרקע בכסף עד שיכתב את השטר דקי"ל כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר דשטר העשוי בערכאותיהם יקנו בו קרקעות כאשר הוא מפורסם בכל מלכו' המלך יר"ה. ויש מפרשים דבכל דיני ממנות אמרי' דינא דמלכותא דינא. ואיכא מ"ד דווקא במסים וארנוניות וכיוצא בהם שהם דברים נוגעים אל המלך ואיכא מ"ד דבכל דיני קרקעות אמרינן דינא דמלכותא והכי נקטנין משום דהוי מילתא מציעתא וכן דעת הרמב"ם ז"ל א"כ יפה דנו לחייב את יורשי ראובן בחצי הקרן ורחוק הוא בעיני שיהיה מנהג המדינה לבטל שטרות העולים בערכאותיהם ושלא יתקיים המכר אלא בשטרי ישראל ועדיהם לפי שצריך תנאים הרבה לקיים זה המנהג חדא שיהיה ע"פ ותיקין ועוד שיהיו יודעים דדינא דמלכותא דינא בכה"ג ואפ"ה המנהיגו שלא יתקיים המכר אלא בשטרי ישראל ועוד שבא לפניהם שטר כזה עשוי בערכאותיהם ולא דנו על פיו פעם אחר פעם ועוד שנתפשט המנהג בכל המדינה ונתפרסם הרבה שלא יוכל שמעון לומר לא נודע לי זה המנהג והדבר ברור שמנהג כזה אפשר לפרסמו לפי שידם תקפה על עצמם ועכ"ז אם יבררו יורשי ראובן שמנהג המדינה היא כן עם כל התנאים אשר כתבתי טעו הדיינים בדבר משנה וחוזר הדין דקיי"ל הכל הולך אחרי המנהג וחייבין יורשי ראובן להחזיר השטר העשוי בערכאותיהם ליד שמעון וחזר הדין ואפוכי מטרחתא למה לן וליכא למימר שלא יחזירו השטר לשמעון חדא דלקתה מדת הדין אצלו ואין זו חזרת הדין כיון שאין שטרו בידו. ותו שהרי יכול להוציא שטר אחר מהסי"גיל ומי יתן ואדע היאך נמלטו יורשי ראובן עתה מהאונס והלא כל שעה תובע אותם בפניהם ולא יוכלו להכחיש לפי שהענין כתוב בסי"גיל. ואני לא ידעתי איך עלה בדעת אדם לומר שיפרעו הדייני' והלא הם לא דנו אלא שיתנו לו חצי הכרם והם הלכו ונתפשרו מעצמם. ותו דלא נשאו ונתנו ביד. ותו דילמא מומחין הוו: ותו דילמא קבלום עליהם לכל מה שיפסקו ומתוך כך אני אומר שלא נסתפקו בזה כלל אלא הספק הוא אם חוזר הדין או לאו אלא השואל דעתו היה ששמעון חייב להחזיר וכדי שהמורה ימשך אחר דעתו קבע שאלתו אם הדיינים חייבין או שמעון כדי שהחכם הנשאר יכריע בין שתי הספיקו' וממילא משתמע שהדין חוזר והוא לא נתן אל לבו כי ריב לא ידעתי אחקרהו:

והוי יודע שאפי' תאמר שהדיינים טעו הפשרה קיימ' ואין יכולים לחזור על שמעון כלל ואפי' היה שם אונס גמור משום דקי"ל תלויה וזבין זבינהי זביני דאגב אונסי' וזוזי גמר ומקנה הילכך בנ"ד נמי אגב אונסייהו דהיינו הפסק דין ושטר ערכאותיהם וזוזי דהיינו הק' פרחים שהיו צריכים להחזיר גמרו המכר שעשה אביהם והוי כאלו הם מכרו עכשיו וחזרו וקנו ממנו חצי הכרם בק' ועשרים ואין טעם לחלק בין היכא שנותנים המעות עתה להיכא שכבר היו המעות בידו דסוף סוף הנאה יש לו שלא יצטרך להוציא מה שתחת ידו ואגב אונסייהו והאי הנאה שאינם צריכים להוציא ק' פרחי' מתחת ידם גמרי ומקנ' לקיים המכר שעשה אביהם וחזרו וקנו אותה מיד שמעון ואין כאן לא רבית ולא גזל וזכה שמעון בשלו:

הנל"ד כתבתי: