שו"ת רדב"ז/כו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גבר חכם בעוז ידו נטויה להורות ולהבין שמועות והלכות קבועות כה"ר יעקב נר"ו שאלתנו על אודות הריאה הסמוכה בכל חלקיה הנקרא פולמונאדה בלע"ז ועמדתי על הקונדריס והוא בנוי על ד' הקדמות שתים מהם ידועות אצלינו והשתים על פיך אנו חיים: והריני מבאר דעתי בקוצר כי מה ידענו ולא תדע נבין ולא עמך הוא כ"ש שהספרים מצויים שם יותר כאשר ראיתי בקונדריס:

הקדמה ראשונה היות הדין הזה תלוי במחלוקת פוסקים זה אמת אין בו ספק ורובם מסכימין שהיא מותרת ומתוך לשונם מתברר שהיא מותרת בלא נפיחה מדתלי טעמא מדהוי דרך גדילתה ורביצתה ומתחלת ברייתה כך היא: הילכך הדבר ברור אצלי כי המתירים אפילו בלא נפיחה מתירין כאשר כתבת ודר' שמעון לא קשיא מדידיה אדידיה כי הוא לא התיר אלא הדבוקה כולה שלא יכול הטבח להכניס ידו לבודקה. אבל הסרוכה ברוחב ד' אצבעות לא התיר שזו לא נקראת פולמונאדה שהרי הטבח יכול להכניס ידו מצד האחר ובפולמונאדה הוא שחלק על ריב"ש ז"ל.

הקדמה שנייה שמנהג שלוניק היה להקל בדבר וכן הוא המנהג ברוב מלכיות אשר ישראל הם קצבים בעלי הבהמות ומשום הפסד ממונם של ישראל נגעו בה וכן הוא מנהג העיר הגדולה פאס וכן העידו הטבחים על טבח אומן בקי שמו ר' דוד שבא מפאס והוא היה תלמידו של כמ"הר יעקב בריב ז"ל שהיה מתיר פולמונאדה אבל במצרים נהגו בה איסור לחוש לדברי האחרונים כגון הטור וריב"ש ז"ל בהיות אשר הבהמות של העכו"ם ואין הקצבים קונים אלא הבשר ואפילו הירכים הנקראים טראשירוש מניחין לעכו"ם מפני הניקור הילכך יפה נהגו שם להקל:

הקדמה שלישית שמה שהנהיגו עתה להחמיר היה מנהג בטעות שחשבו שלא היה שם שום פוסק שיקל בדבר ושהמנהג הראשון היה בטעות או שהכחישו המנהג לגמרי וזו ודאי מפיך אנו חיים לפי שקשה עלי לקבל שלא ראו המחמירים שום פוסק מאותם אשר זכרת ואפילו תימא שלא ראו הרי היה שם חכם בעל הוראה צווח ואומר להם שאין הדין כך אלא מאי אית לן למימר שראו דברי המתירין ודברי האוסרין וסמכו דעתם לדברי האוסרי' ואם הוקבע המנהג על פיהם קש' מאד לבטלו כיון שהוקבע המנהג לאסור כדברי האחרונים שכן הוא כל מנהג הותיקין אשר הוזכר בכל מקום ואם מפני שהעידו על אבותיהם שאכלו טרפות לא מפני זו תתבטל מנהג' אם כבר הוקבע ואם מלשון הסכמתם שכתוב בה וחפשנו וחקרנו מאין בא להם להקל בזה ולא מצאנו אדרב' מצאנו שחכמינו הקדושים אשר בארץ המה החמירו על זה ולא התירו רק הדבוקה שהערוגות דבוקות לשדרה וכו' ומכאן דקדקת שלא ראו שום פוסק שיתיר אפשר לפרש לשון זה הכי מאין בא להם להקל בזה ולהניח דברי האחרונים שאסרו כגון הטור והריב"ש ז"ל דקי"ל הלכתא כבתראי שהרי ראו דברי הראשונים. הילכך אם אמת הוא שחשבו שהמנהג הראשון היה בטעות שלא ידעו שיש שם פוסקים מקילין ומפני זה בטלו המנהג הראשון וקבעו המנהג להחמיר בזה רואה אני שמותר להחזיר הדבר ליושנו אעפ"י שהוא להקל אבל אם ידעו שהמנהג הראשון היה על פי פוסקי' מקילין ועתה ראו לבטל המנהג ההוא ולקבוע המנהג על פי האוסרין ונקבע המנהג ונתפשט במדינה. איני רואה שיוכלו לבטלו ולחזור למנהג הראשון כיון שהוא להקל.

הקדמה רביעית שטובי העיר וגדוליה חשבו שזה אסור גמור אליבא דכ"ע ולזה אמרו שאם גדולי בעלי ההוראה אשר בדור גזרו אומר כי אליבא דכ"ע היא אסורה יקבלו זה לאסור ע"כ. משמע מזה הלשון שלא קבלו עליהם המנהג הזה אלא בתנאי הנז' וכיון שאין זה אמת שהרי אינה אסורה לכ"ע אלא אדרבה הרוב מתירין נמצא שאין זה מנהג כלל ולא קבלוהו עליהם ומותר לבטלו ולחזור למנהג הראשון. אבל אם לא היה הדבר ככה אלא שקבלו עליהם המנהג ונתפשט בכל המדינה אעפ"י שהיו שם חולקים אין מבטלין אותו כיון שהוא להחמיר בשל תורה:

כללא דמלתא שאם בעלי המנהג ידעו שהדין מחלוק' ואפ"ה קבלו עליהם להחמיר ונתפשט המנהג אין מבטלין אותו ואם בטלוהו אינו מבוטל שהרי כבר קבלו עליהם לעשות כדברי המחמיר ואם חסר א' מכל הדברים האלו כאשר כתב' יפה עשיתם שהחזרתם הדבר ליושנו:

והוי יודע שלא בכל הדבוקה אני מסכים להתיר לפי שיש שני מיני דבוקות או שתדבק בחוט סביב כל הריאה אבל מה שבפנים הוא חלוק ואינו מחובר וכשמפרידין אותו החוט הדבוק סביב סביב יהיה הריאה בפני עצמה וכן נמצא בארץ הזאת כיוצא בזה אין ראוי להתיר כלל בין למ"ד אין סרכה בלא נקב בין למ"ד לפי שעתיד' להתפרק וזו כיון שאינה דבוקה אלא בחוט על פני כולה חיישי' שמא נקבים הרבה היו בסביבות הריאה וגם עתידה להתפרק כיון שאינה דבוקה כולה. אבל הפולמונאדה שנחלקו בה היא דבוקה לגמרי מבחוץ ומבפנים ואפשר שזו היא כוונתך שכתבת בסוף ושיהיה דבוק גמור בשר בבשר ע"כ: אעפ"י שאפשר שבא למעט אם נדבקה ע"י סירכה מ"מ גם זה בכלל דבוק גמור לאפוקי שלא יהיה דבוקה סביב סביב ולא מבפנים. ואפשר שבזה יתורץ מה שקשה מרבי' ירוחם ז"ל מדידיה אדידיה. א"נ חדא בקצבים עכו"ם ומשום הכי מחמירין אבל בקצבים ישראל מקילינן משום הפסד ממונם של ישראל. א"נ כתב תרווייהו משום המנהג מקום שנהגו להקל יש להם על מה שיסמוכו:

הנלד"כ: