שו"ת רדב"ז/כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני במי שלוה מחבירו לזמן אם נותנין לו זמן ב"ד דהיינו שלשים יום:

תשובה זו מחלוקת בין הראשונים שר"ח ז"ל כתב בהדיא שאין נותנין זמן אלא למלוה סתם אבל למלוה דקביע לה זמן אין נותנין לו זמן אחר ומיהו כתב הר"ן ז"ל אבל דברי הרי"אף ז"ל מטין בתשובתו דבכל מלוה קובעין זמן וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל ע"כ ודע שאין זה המחוק' אלא בזמן שאין לו מעות או מטלטלי' שצריך לגבות מן הקרקע אז נותנין לו זמן דבלאו הכי אי איפשר להגבות מן הקרקע אלא לאחר הכרזה ושומא אבל כשיש לו מעות או מטלטלין ומלוה תובע לגבות מהם מגבין לו מהם לאלתר ואין חילוק בין קבע לו זמן בין לא קבע כיון שעברו שלשים יום של סתם הלואה וי"א שנותנין זמן אפי' לגבות מן המטלטלין נמצאו הרי"אף והרמב"ם ז"ל מכריעין בין שתי הסברות והלכה כדברי המכריע ואני רגיל לעשות פשרה בין אלו הסברות בזמן שאני יודע שיש לו מעות איני נותן לו זמן כלל אבל בזמן שיש לו מטלטלין והוא צריך למוכרן אז אני נותן לו זמן ג' ימים עד שיבקש כדי שלא ימכור מטלטליו בפחות אפילו שהמלוה רוצה לקחת המטלטלין בשמותן אין אדם חפץ למכור המטלטלין כי מטעם זה אמרו אין אונאה לבעל הבית המוכר כליו ובזמן שהוא צריך למכור קרקע שאין לו לא מעות ולא מטלטלין אז אני נותן לו זמן שלשים יום. הנלד"כ: