שו"ת רדב"ז/יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה ממני אודיעך דעתי בראובן שעשה שליח את שמעון לדון עם לוי ועשה שטר הרשאה בכל תנאים אם יוכל השליח לקיים איסור ושבועה לעשות דבר פלוני בשם משלחו ויתחייב המשלח לקיים אותו איסור או אותה שבועה דשלוחו של אדם כמותו: או דילמא לא מחייב כיון שלא הוציא המשלח שבועה מפיו ולא היה בלבו ג"כ:

תשובה אם צווהו בפירוש לקיים איסר בשבועה וכיוצא בו הדבר ברור שחייב לקיים כיון שהוא צוהו על כך אבל מן הסתם יש לדון אע"פ שכתב לו שיהיה ידו כידו ופיו כפיו מ"מ איכא למימר שאינו נקשר באיסור שבועה ע"י השליח אבל יש להביא ראיה ממעשה הגבעונים דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה בה' אלהי ישראל וילונו כל העדה על הנשיאים הא קמן שישראל לא היו חפצים להחיותם אלא מפני שנשבעו להם נשיאי העדה שהם כשלוחים שלהם גם הם נתפסו בשבועה ולפיכך לא הרגם. ואעפ"י שיש לדחות כי מפני חלול השם נמנעו מלהרגם שלא יאמרו נשבעים ואין מקיימים וכורתים ברית ואין עומדים בו מ"מ פשטיה דקרא משמע כי מפני השבועה נמנעו מלהרגם. ותו דאם השבועה והברית לא חלה על כל ישראל אין כאן חלול השם שהרי הנשיאים לא היו הורגים אותם אלא העם לקיים בהם לא תחיה כל נשמה. ותו דר' יהודה מייתי מינה ראיה ואי טעמא הוי משום חלול ה' אין מינה ראיה כלל. ותו דמלשון השטר נלמוד שכתוב לו בין לדין בין לפשרה ובכלל הפשרה הוא שיוכל לקיים איסור על המשלח ולא שאני תולה הדין בזה אלא אפילו לא כתב לפשר כיון שכתב בדלא למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כל מה שיעשה עשוי כאלו הוא בעצמו עשאו ואעפ"י שלא הוציא שבועה בפיו מ"מ בשעה שעשה אותו שליח הוי כאלו פירש לו בהדיא ומ"מ אם עבר ולא קיים התנאי אינו בר מלקות ולא נקרא עבריין כיון שלא הוציא מפיו אלא שב"ד כופין אותו לקיים התנאי או האיסור או השבועה כאלו הוציא בשפתיו שאינו בדין שילקה המשלח על פי השליח: