שו"ת רדב"ז/ד
שאלת ממני מנין לנו דחגבים לאו בני שחיטה נינהו מאי שנא מעוף והלא לכ"ע לא נבראו מן המים דכתיב אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ:
תשובה האי מלתא אפליגו בה רבוותא בה"ג והרמב"ם ז"ל כתבו משום דכתיב אוסף החסיל משמע דבאסיפה מותרים דומיא דדגים דכתיב ביה אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם. והקשה עליה הרשב"א ז"ל דהא אמרינן בריש פרק השוחט דלא גמרין אלא מאסיפה דכתיבא גבי שחיטה דאחריה דכתיב הצאן והבקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם. תדע דהא כתיב ויאספו את השליו ואפ"ה בעי שחיטה משום דלא כתיב גבי שחיטה דאחריני אוסף החסיל נמי כיון דלא כתיב גבי שחיטה דאחריני לעולם אימא לך דבעו שחיטה. והוא ז"ל כתב דכל דלא אסרה תורה בלא שחיטה בכלל התר הוא. והא דשיילי' בגמ' דגים גופייהו מנא לן היינו משום דכתיב גבי צאן ובקר וחיה דבעו שחיטה משום דאתקש לפסולי המוקדשין. ועוף נמי למ"ד יש לו שחיטה מן התורה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף אבל חגבים מנא תיתי עכ"ל:
ואני קשיא לי על טעם זה שהרי חגב בכלל עוף הוא שהרי יש לו כנפים והוא פורח באויר והרי הוא בכלל שחיטת העוף למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה וא"כ היה צריך לפרש ההתר בהדיא להודיענו שאינו בכלל העוף. ונ"ל בכוונת הרמ"בם ז"ל מאחר שגלה הכתוב אצל דגים שהם באסיפה ה"ה אסיפה האמור' גבי החסיל והא דכתיב ויאספו את השליו משום דבעי למימר הממעיט אסף משום הכי כת' בהו אסיפה. א"נ דגבי שליו ליכא למטעי דמין עוף הוא והעוף כב' הוקש לבהמה לענין שחיטה ומשום הכי לא חש למכתב בהו לשון אסיפה:
והנכון בטעם חגבים דלא בעו שחיטה משום דכתיבי בתר דגים שנאמר זאת תורת הבהמה כמשמעה והעוף כמשמעו וכל נפש החיה הרומשת במים אלו הדגים ולכל הנפש השורצת על הארץ אלו חגבים והכי תני לה בהדיא בת"כ ואפשר שעל ברייתא זאת סמך בה"ג והרמ"בם ז"ל אלא דאסמכוה אקרא דאוסיף החסיל דומיא דאת כל דגי הים יאסף להם. כללא דמלתא דאי חגבים בעו שחיטה הוה ליה לאסמכינהו בקרא אעוף ולא אדגים וברור הוא הנל"ד כתבתי: