שו"ת רדב"ז/ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ולענין החביות של יין שהסירו העכ"ום העור שבנקב שמניחין בחבית שיוצא משם הרוח ותקעו בהם עצים כדי שלא יכנסו מי הים לתוך החביות. דע כי אני סובר כי אין בין מכירתו לעכ"ום למכירתו לישראל אלא מעט ולכן אין זה אצלי הפסד מרובה אלא הפסד מעט ומ"מ דעתי להקל להתיר אפילו בשתיי' דכיון שיש בו דבש ואיכא פלוגתא דרבוותא כל ספק שיולד אית לן למיזל לקולא וכ"ש הכא דאתריה דמר הוא וכאשר כתבת ואפילו בחבית שנמצאת חסרה הרבה דעתי להקל בה להלכה ולא למעשה וכבר בא מעשה לידי בכיוצא בזה בהיותי שם ואמרתי למכרה לעכ"ום כיון שההפסד מעט ואדרבה לפעמי' נמכר לישמעאלי' ביותר אבל להלכה אני מתיר כיון שיש לתלות שמא החבית נפחת משוליה או נתקלקלה ע"י טלטול אפילו שאין צדדי הספק שוין מותר כיון דאתריה דמר הוא סמכינ' עליה כיון דאיכ' למתלי אבל אם הדבר ברור שנגע ביין אין אני סומך על גאוני המערב וכבר הארכתי בזה לחכמי קנדיא:

ומה שאמר בעל היין שנתברר אצלו שהעכ"ום נתעללו כל הלילה לפי אומדן דעתו אומר כן שהרי הוא לא ראה ואפשר מקרה אחר אירע לה שנתקלקל וכיון שהדבר ספק בפלוגתא דרבוותא אזלינן להקל. ותו דאתריה דמר הוא וכ"ש בהצטרף טעמו של ר"ת ז"ל אבל להתירה למעשה אין ראוי להורות שלא יבואו לדמות מלתא למלתא. ותו דלא לימרו דשריא להו עורבא אבל שאר החביות מותרות אפי' למעשה:

ולענין אזור העכ"ום אשר נגע ביין והקפיד יפה כתבת דמותר אפי' בשתיה ואין כאן בית מיחוש ואפי' שלא היה ביין דבש כ"ש אם יש בו דבש ומהטעם שכתבנו למעלה. ואתה בני חכם ושמח לבי והפלג השקידה על הלימוד ודדיה ירווך בכל עת ותתענג על רוב שלום כנפשך וכנפש מלמדך להועיל לנפשו: