שו"ת רדב"ז/אלף שע
אלף שע[עריכה]
שאלה לשון הגהה בקדושין. המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין נראה דאפי' גט אינה צריכה מדקאמר אין חוששין וכי תימא נצריך לחומרא נמצא אתה פוסלה לכהונה ואי משום קלא דמקמי נשואין הוי קול ושוברו עמו. אבל אי מעיקרא נפק עליה קלא דקדושין גמורין ואחר כך נמצא שלא קדשה כי אם בעד אחד אי לא מבטלין קלא צריכה גט כרב ששת דהלכתא כוותיה באיסורי אמנם אבי העזרי פסק כרב ורבי יוחנן בירושלמי מבטלינן קלא עד כאן: תשובה קיימא לן דפסול שני אחים אמרינן בירושלמי דהוי טעמא משום הזמה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהם כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אתה אומר כן לא נמצא נהרג על פיו. והר"ן ז"ל העלה בכתובות פ' האשה דטעמא דהזמה אדחי בגמרא דידן ועיקר טעמא הוא גזירת הכתוב ע"ש. מכל מקום למדנו לשני הטעמים דגרע עדות שני אחים מעדות של אחד ואפי' למ"ד המקדש בעד אחד חוששין לקדושיו המקדש בשני אחים אין חוששין לקדושיו. וא"ת כיון דעדות קרובים פסולין מגזירת הכתוב היאך מעיד הבן על חתימת אביו. תירץ הר"ן ז"ל דאלו שתי עדויות הן שאביו כשחתם העיד על מנה שבשטר וזה מעיד על כתב ידי אביו ע"כ. והיינו דאיצטריכינן בפרק חזקת הבתים לטעמא דנפיק כולה ממונא נכי רבעא דממונא אפומא דחד ולא פסלינן להו משוס קרובים. ולגבי הא אמר רשב"ם ז"ל דתרי אחי חשובים כאדם אחד דמן הדין יכולין להעיד כיון שהם שתי עדויות כדכתב הר"ן ז"ל. אבל בעלמא שני אחין המעידים אין עדותם כלום. אבל עדיין הלשון שכתב דטעמא דפסל רחמנא קרובים בעדות אחד לפי שאינם חשובים אלא כאיש אחד אינו מתיישב יפה דמשמע דיהיב טעמא לכל עדות קרובים ובודאי כי הוא חולק על הירושלמי שכתב דטעמא הוי משום הזמה. ואפילו לפי סברת הר"ן ז"ל שכתב דגזירת הכתוב היא אינו מתיישב יפה דצריך לפרש דבריו היכי גזרת הכתוב הוא ומה טעם גזר כן לפי שהם עדות אחד וזה דחוק מאד דהא בכל מקום שיקשה עלינו טעמו של דבר אנו משיבין גזירת הכתוב ואם יש טעם נכון לפי שהם חשובים כאיש אחד למה הוצרך הר"ן ז"ל לומר גזירת הכתוב הוא ולמה הוצרכו בירושלמי לומר דטעמא משום הזמה. ומאחר שהוא כן אפי' שיהיו דברי רשב"ם ז"ל כפשוטן דשני אחין בעלמא חשובין כעד אחד אנו אין לנו אלא או טעמו של הירושלמי שכתבוהו רבים ונכבדים והריא"ף ז"ל כתבו בפרק זה בורר או לפי דעת הגמ' שלנו שהיא גזירת הכתוב כדעת הר"ן ז"ל. ולפי הטעמי' הללו עדות ב' אחין בעלמא לאו כלום הוא אפי' לשבועה או להצריך גט למ"ד המקדש בעד אחד חוששין לקדושיו: