שו"ת רדב"ז/אלף שסו
אלף שסו[עריכה]
שאלה שאלת ממני על ענין הולכי ימים שאין עמהם אלא מים מלוחים ועפר לקנח. הי מנייהו עדיף מים עדיפי דהא מקנח טפי ואנן מידי דמנקי בעינן או דילמא עפר עדיף דלא אתי לאחלופי במיא. אבל מים מלוחים אתו למיטעי ולומר שהם כשרים לנטילה: תשובה אם אפשר לו ע"י שיטבול ידיו בים הגדול ודאי לא קא מיבעיא לך דהא יש לו מים קרינן שהרי טבילה זו במקום נטילה עומדת. וכן כתבו רז"ל אלא ודאי כגון שדופני הספינה גבוהות ואי איפשר אלא בכלי. וגם בזו מצאתי אני תקנה שיקח כלי מנוקב בכונס משקה ויעמוד על דופני הספינה ויטבול ידיו בתוך הכלי בעוד שקילוח היוצא מהנקב יורד לים שנמצאו המים שבתוך הכלי והמים שבים מחוברים ועולה לו טבילה במקום נטילה. והכי אמרינן בפרק כל הבשר (ואי בזע"ד ולא בכונס משקה. כיון דטפי) [בזיעא דולא ככונס משקה מילף לייפי] ומטבילין בהם את הידים. עוד שמעתי שאם ירתיחו מי הים על האש יתמעט מרירותם עד שיהיו ראויים לשתיית הכלב. ואם אי אפשר לא זה ולא זה מסתברא לי דמי הים עדיפי דמים דמנקי טפי בעינן. ותו דשם מים הם. ותו שהם כשרים לטבילה. ואי משום דאתו למיטעי יניח ידיו בתוך הכלי וישפשף שאין דרך נטילה. בכך ולא אתו למיטעי. הילכך כל מה שאפשר לו לנקות ידיו ולטהרם עדיף טפי. וכל שכן בזמן הזה שאין בני אדם מדקדקין כל כך במעשה אחרים אם לא יהיה חכם גדול ובעל מעשים. והנלעד"כ: שוב מצאתי להרא"ש זכרונו לברכה וזה לשונו בקוצר אעפ"י שיש מתירין לשאוב מים בכלי שניקב בשוליו נקב כל שהוא ולעשות בהם מקוה. מכל מקום אין להקל לעשות כן עד כאן. ובשעת הדחק מודה הרב ז"ל דמותר לעשות כן וברור הוא. דוד ן' אבי זמרא: