שו"ת רדב"ז/אלף שלג
אלף שלג[עריכה]
שאלה שאלת ממני אשה שלא הביאה כלום מבית אביה וכתבו כתובה בסך ידוע ולא פירשו מהו נדוניא ומהו תוספת ומהו עיקר כתובה ואמרה מאיס עלי ותפסה כדי כתובתה. ואומרת הכל הוא נדוניא והכל שלי. והבעל אומר לא הבאת מבית אביך כלום וכל מה שכתוב בכתובה הכל הוא תוספת ואין לך בו כלום: תשובה כבר ידעת שכל לשון שטר שיש בו ב' משמעיות יד בעל השטר על התחתונה. ותו שהדבר מפורסם שלא הביאה מבית אביה כלום וכן היא מודה בזה. וא"ת הא איכא מגו שיכולה לומר לא לקחתי דבר או החזרתי דהא ליכא עדים וראיה יכולה לומר הכל היה נדוניא. לא קשיא חדא שהרי היא מודה שלא הביאה כלום. וכי תימא לא הביאה כלום אבל תהיה נאמנת לומר נכתב לי בנדוניא. ליתא דהא הוי מגו במקום עדים שהרי העדים מעידים שלא היה הכל נדוניא שהרי כללו תוספת ועיקר ונדוניא בכלל אחד. לפיכך מסתברא לי דשמין כמה ראוי לתת לה מהר כשאר בני משפחתה או משפחת בעלה וכמה ראוי לתת לה סבלונות בזמן שרואה את הכלה כפי כבוד בני משפחתה. וכותבין לה זה בתורת נדוניא והשאר עיקר כתובה ותוספת ולגבי זה תועיל תפיסתה ולא לגבי השאר ואע"ג דבכל מתנה אמרינן שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא הנ"מ שאר מתנות אבל מתנה שנתן לה כשראה אותה דמי בושתה נוטלת כיון שיש לה טענה שאינה יכולה לסבול אבל אם לא היה לה טענה כלל כל הנותנות חוזרות אפילו אותן שנתן לה כשהראו אותה לו דע"מ למשקל ומיפק לא יהיב לה. והנלע"ד כתבתי: