שו"ת רדב"ז/אלף שלא

אלף שלא

שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי במי שטוענת על בעלה שהוא משתין מים בתוך המטה ואינו מרגיש כאשר אירע כמה פעמים מתוך חולי קרירות אם כופין אותו להוציא וליתן כתובה כבעל פוליפוס ומלקט צואת כלבים וחבריו או לא: תשובה כלל גדול מסרו בידינו הראשונים ז"ל דאין כופין אלא לאותם השנויים במשנתינו. וטעמא רבה איכא שאם אתה אומר זה דומה לזה וזה דומה לזה נמצאו כל הנשים באמתלא כל דהו מפקיעות עצמן מתחת בעליהן. ותו דאין זה דומה לשנויים במשנתנו שזה חולי הוא כשאר החולאים ומתרפא. ותו דמה לה בזה כיון שהוא נעור הרי הוא כשאר בני אדם ישמש עמה ואחר כך כל אחד ישן במטה לבדו אם אינה יכולה לסבול. ובאותה שעה ישמש עמה בקירוב בשר וליכא לא ריח ולא דבר רע. ותו שהרי יכולה לעורר אותו משנתו פעמים בלילה וישתין בחוץ. ותו דאפי' באומרת מאיס עלי הסכימו הראשונים והאחרונים ז"ל דאין כופין לתת גט וכן נתפשט המנהג בכל גלילות ישראל שלא לפסוק כדעת הרמב"ם ז"ל בדין זה שכן הוכיחו בראיות ברורות ואפי' שלא היה מן הדין היה ראוי לתקן ולגדור גדר שלא תהיה אשה נותנת עיניה באחר ומפקעת עצמה מבעלה וכל שכן בזו שהרי אינה מואסת אותו אלא שיש בו חולי זה ויש לו תקנה כדכתיבנא לעיל. ותו דלא עדיף האי מום מנכפה ואין כופין אותו להוציא וכן כתבו משם ראבי"ה שכתב משם אביו הלכה למעשה וגם לא נכוף אותה להיות עמו כיון שבאה מחמת טענה שאינה יכולה לקבל עד כאן. וכן אני אומר בנדון דידן דאין כופין הבעל להוציא ואין כופין אותה להיות עמו. ותו דאפי' במומר אין כופין אותו להוציא. ותדע מדלא מנה רשע עם אותן שכופין וטעמא טב למיתב טן דו וכו' וכן כתב הר"ם. כללא דמלתא דאין כופין אלא בעל פוליפוס וחבריו. והוי יודע דבעל פוליפוס וחבריו דכופין הנ"מ שנולדו בו אחר כך אבל היו בו מומין אלו בתחלה וידעה בהם אין כופין אותו להוציא אפי' שלא מחלה. וכן כתב הרמב"ם ומה שכתב האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא וכו' אבל אם נולד לו ריח הפה וכו'. לאו למעוטי היו בו בתחלה ולא ידעה בהם אלא למעוטי היו בו בתחלה וידעה בהם. וכן אין כופין אותה לשבת עמו כיון שאינה יכולה לקבל. וראיה מדפריך והא תנן המדיר את אשתו מתשמיש המטה ומלהנות יוציא ויתן כתובה ומתרץ שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה. מכאן ראיה דאין כופין אלא במקום שאומרים כופין בהדיא אבל אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם תעבור יקראוך עבריין עכ"ל הסמ"ג. סוף דבר איני רואה טעם לכוף לגרש. ולענין הכתובה כיון שהיא אומרת שאינה יכולה לסבול לא גרע ממאיס עלי שלא הפסידה בלאותיה הקיימים ואפי' שהם ברשות הבעל וכל מה שנתן לה אינה נוטלת כלום דאדעתא למשקל ומיפק לא יהיב לה ואפילו שהם ברשותה מפקינן מינה. והנראה לעניות דעתי כתבתי: