שו"ת רדב"ז/אלף שכג

אלף שכג

שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שכתב דיתיקי וז"ל אני פלוני רציתי שתהיה צוואה זו קיימת כל זמן שלא אחזור טלטל ומעות שמסרתי לחכם לשם ת"ת או שימסר הכוונה שיונחו במקום בטוח להרויח על ידי משכונות בטוחים כגון כסף או זהב וכיוצא בהם והריוח ההוא יאכלוהו לומדי תורה שתורתם אומנותם וזרעי וזרע זרעי קודמין לכל זר וכו' הספרים הקדשתים ואסרתים עלי ועל זרעי לעולם במה שלא יהיה בידינו כח ליהנות מהם לא במכר ולא במשכון וכו' ואם ימצא ביד באי כחי שטר מתנת הספרים לקוחה היא בידו שלא מדעתי ואני גוזר עליו שלא יערער על ההקדש אבל יסכים עמו בגזרת חרם חמור וגמור ולא רציתי להורישם לו כי ידעתיו מפזר גדול וכו': תשובה הנה עמדתי על מה שכתבו החכמים יצ"ו כי העלו דאין ממש בצוואה זו בשני חלקיה והה"ר שמואל הלוי העלה שהחלק הראשון של הצוואה בטל והשני קיים והביא ראיה מהא דגרסינן בפרק מי שמת אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה או יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו או תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו עד כאן. הכא נמי לא שנא וכיון שאמר הריוח ההוא יאכלוהו לומדי תורה לא אמר כלום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומכל מקום הוכיח שכן הדין שהצוואה בטלה שאין לנו לתקן לשון הש"מ דאע"ג דגילוי דעתא הוא שרוצה שיהיה הריוח ללומדי תורה גלוי דעתא בש"מ לאו כלום הוא והביא לשון הרשב"א ז"ל שכתב עלה דהא ושמעינן מהכא דלא מתקנינן לישנא דש"מ אלא דיינינן ליה כבריא דדברי שכיב מרע כמסורין וככתובין דמו אמרו אבל להוסיף על דבריו לא אמרו דאלת"ה אף אנו נתקן הלשון ונדון המחשבה ונאמר כיון שאמר גלה בדעתו שרוצה שידור בביתו ונתקן דבריו דבית לדירה קאמר וזה נראה לי ברור. וש"מ דאמר תנו שטר חוב זה לפלוני לא קנה עד שיאמר איהו וכל שעבודא דאית ביה וכו'. וזה לשון נמוקי יוסף אבל לגבי מתנת אחרים אע"ג דאי לא בעי למימר דקל לפירותיו הא דאמר פירות דקל דברי בטלה נינהו מכל מקום אין לנו אלא מה שהוציא בשפתיו עד כאן. מכל הני משמע דלית מששא בהאי צוואה וכן הסכמת החכמים בחלק הראשון. ואני בעניי אומר כי צוואה זו שרירא וקיימת מכמה טעמי. חדא דהתם לא הוציא הדקל מרשותו אבל הכא הוציא המעות מרשותו ונתן אותם ליד החכם וזכה החכם בגוף ופירות ללומדי תורה אלא שהתנה שלא יחלק להם הקרן אלא הריוח כדי שיהיה לו קיום והויא מתנה על תנאי גוף ופירות ללומדי תורה בתנאי שיהיה הגוף קיים להם ואין בזה תקון לשון כלל שהרי אמר טלטל ומעות שמסרתי לחכם לשם ת"ת משמע שהם בעצמם מסר לצורך ת"ת אלא שחוזר ומפרש תנאי הכוונה שיונחו וכו'. וליכא לפרושי דלשם ת"ת דקאמר שלו או של בניו קאמר דאי משום דידיה הרי הולך למות ואי משום בניו הרי כבר אמר שיהיה זרעו קודם אם כן מה שאמר בתחלה לשם ת"ת לכל לומדים קאמר. ומה שאמר החכם שאין זה לשון צוואה איני רואה לו טעם שהרי כתב רציתי שתהיה צוואה זו קיימת ובודאי שהוא צוואה אלא שאין הלשון כל כך מדוקדק. עוד איכא טעמא אחרינא דכיון דכתב לבסוף ככל תיקון חז"ל משמע שעל לשון חז"ל סמך בלשון המועיל דהיינו דקל לפירות וילמד עליון מתחתון ודכוותה תמצא במרדכי בשם רבינו ברוך עלה דהא דרב נחמן. ותו דבהך דתנו שטר פלוני לפלוני חלוקים על הרשב"א רוב הפוסקים ומכללם הרמב"ם ז"ל וצריכין אנו לתרץ דלא תקשי ההיא דבית לדירה דהתם הבית הוא עיקר והדירה נגררת אחר הבית ואם אתה מתקן הלשון הוי תיקון במה שהוא עיקר ואם כך היתה כוונת הנותן היה מפרש כן בהדיא. אבל בשטר השטר הוא עיקר והשעבוד נגרר אחר השטר וכיון שאמר תנו שטר פלוני לפלוני הרי פירש שנותן מה שהוא עיקר במתנה ונפרש אנחנו שגם השעבוד נתון לו ומ"מ כתב וכשם שהדירה נקנית בגוף הבית כך ראיית השטר ושעבודו נקנה במלת השטר אלא שבבריא צריך לפרט משום דמילי נינהו וכיון שיש מקום שאתה יכול לתקן דברי שכיב מרע מה שאין כן בבריא הכא נמי נתקן וכל שכן שאמר שיונחו במקום בטוח להרויח והוי כאלו אמר מעות אלו להרויח יהיו ללומדי תורה ויאכלו הריוח והוי ממש כדקל לפירותיו דקנה. ותו כי אלו מסר ראובן הטלטל והמעות והבנתי יפה כוונתו שיהיו מוקדשים ללומדי תורה לענין שיאכלו הריוח ושטר הצוואה לא נכתב לפני. ותו דאיכא מגו דהא לא מסר לי בפני עדים ומגו שהייתי יכול לומר להד"ה אני נאמן לומר כך צוה לי וליכא למימר דהוי מגו במקום עדים והם עדי הצוואה דמשמע שלא נתן להם אלא הריוח והריוח עדיין לא בא לעולם דהא אין העדים אומרים כן בהדיא אלא אנו מפרשים דבריו שלא הקנה להם אלא הריוח דדילמא אם העדים היו לפנינו היו אומרים דגוף ופירות הקנה להם ואין כאן מגו במקום עדים ויעשה השליש מה שהושלש בידו. ותו דכיון דאמר ללומדי תורה סתמא עניים נינהו ויכול להקנות לעניים דבר שלא בא לעולם. וז"ל הרמב"ם ז"ל פרק כ"ב מהלכות מכירה דין הקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט שאלו אמר כל שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אף עפ"י שאין מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהם העניים יש גאונים שחולקים וכו'. ואין דעתי נוטה לדברים הללו וכו' וטעם זה נעלם מעיני החכמים הנזכרים. ואעפ"י שנתברר אצלי שכך היתה כוונת בעל הצוואה ומהראיות אשר כתבתי בטלתי דעתי מפני דעת החכמים כי הם רבים ואני יחיד ועוד כי אני הוא הנפקד והחזרתי הכל ליורשי ראובן. ולענין הקדש הספרים הדבר ברור כי הספרים אשר היו לו בשעת המתנה קנה אותם בנו בעל המתנה ולאו כל כמיניה לומר כי שטר המתנה לקוח הוא בידו ולא חל עליהם ההקדש אבל הספרים אשר קנה אחר המתנה חל עליהם ההקדש אבל ממקום אחר חייב לקיים החרם של אביו לפי שהיה אביו ורבו והיה אדם גדול בדור בחכמה ובמעשה וכן הסכים הר"ר שמואל הלוי ז"ל בחלק הזה כאשר כתבתי למעלה. והנראה לע"ד כתבתי: