שו"ת רדב"ז/אלף שיד
אלף שיד[עריכה]
שאלה שאלת ממני על ראובן שמת וגבו לצרכו והותיר ויש עליו כתובת אשה ובעל חוב ויורש וכל אחד אומר אני ראוי ליקח המותר והגבאי אומר אני צריך עדיין לעשות לו מצבה על קבורתו וכולם אומרים פוק חזי כמה קברות איכא בלא מצבות וגם זה כאחת מהן. יודיענו מורנו מי מהם זוכה בזה המותר: תשובה היורש זוכה במותר דתנן במסכת שקלים מותר מתים למתים מותר המת ליורשיו ר"מ אומר יהיה מונח עד שיבא אליהו. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו ובברייתא גרסינן ר' נתן אומר יעשנו דימום על קברו או זילוף לפני מטתו ודימוס היינו מצבה על קברו. ונפש היינו בנין שעושין על הקברות. ונ"ל דתנא דברייתא [אשמעינן] דאפילו זילוף שאין בו כל כך כבוד עושין לו ולא ינתן ליורשיו ותנא קמא אשמעינן דנפש שאינו כל כך לצורך המת כמו מצבה וזילוף עושין לו ולא ינתן ליורשיו ולא יהא מונח עד שיבא אליהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ובפרק נגמר הדין פרישו פלוגתא דהני תנאי דגרסינן התם אביי מתרץ לטעמיה דכ"ע הזמנה מלתא היא ת"ק סבר דחזי ליה תפיס ודלא חזי ליה לא תפיס ור"מ מספקא ליה אי תפיס או לא תפיס הילכך לא יגע עד שיבא אליהו. ורבי נתן פשיטא ליה דודאי תפיס הילכך יעשה דימוס על קברו. ורבא מתרץ לטעמיה דכולי עלמא הזמנה לאו מלתא היא ת"ק סבר כי בזו ליה יורשים אחולי אחיל זילותיה לגבי יורשין ור"מ מספקא ליה הילכך יהא מונח וכו' ורבי נתן פשיטא ליה דלא מחיל הילכך יעשה דימוס וכו'. ומעתה בפלוגתא דתנאי אית לן למפסק הלכתא כת"ק דאמר מותר המת ליורשיו. ובפלוגתא דאביי ורבא אית לן למפסק הלכתא כרבא דהזמנה לאו מלתא היא ואחולי אחיל לזילותא דידיה לגבי יורשיו ולא יעשה לו דימוס אלא ינתן ליורשיו. וא"ת וכי מת בר מחילה הוא כבר תרגמה רש"י ז"ל מחיים אחליה לזילותיה וניחא ליה שתתבזה לאחר מיתתו להנאת יורשיו. הילכך בנדון דידן נמי ינתן ליורשיו ולא יבנה בו מצבה ואע"ג שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן שע"ה וז"ל וכשגבו למת אחד נמי מאי שנא כבר זכו לו הגבאין לצורכו ולכבודו והרי הם כדברים המיוחדים לצורכו ולכבודו וכל שיש לו ספק ממקום אחר מותרו ליורשיו ור' נתן סבר למצות צרכיו גבו ולפיכך לא יעשה בו אלא צרכי המת בלבד כזילוף או דימוס והמצבה שמעמידין על הקבר אין לך כבוד גדול יותר מזה למת והרי הוא למת יותר מן הזילוף והוא דימוס דאמר רבי נתן וכבר זכה בו זה למצוה וכבוד זה עד כאן לשונו. ומשמע מדבריו שגם המצבה היא צורך המת ולא נקרא מותר עד שיעשו לה מצבה. יש לתרץ דאותה השאלה היא עסוקה לדין בין הנותן למי שזכה שכך שאלו מי שאמר לחבירו זכה במעות אלו לקנות מצבה על קבורת פלוני ועתה רוצה לחזור בו לפי שלא זכה המת שאין קנין למתים ופסק הרב ז"ל שיעשו לו מצבה כאשר אמר אבל לעולם אימא לך שאם היו היורשים מעכבים מלעשות מצבה הרשות בידם כפשטא דמתניתין וסוגיין דעלה. א"נ דשאני התם שהנותן אמר לקנות מצבה על קבורת פלוני אבל אם גבו סתם אין המצבה בכלל דניחא ליה דיתבזה להנאת יורשיו. ומכל מקום מודה שאם מנהג בני משפחתו להיות להם מצבה על קבורותיהם שהדין עם הגבאי ועושה לו מצבה דלאו כל כמיניה לבזות את בני משפחתו. ואפשר שהרשב"א נמי מיירי בכי האי גוונא ולא בא להוכיח מאותה משנה אלא שהדימוס הוא כבוד המת וזכה בו המת לענין שלא יוכל הנותן לחזור בו. ולענין האשה וב"ח הדבר ברור שאין להם כלום שהרי לגבי יורשיו מחיל זילותיה אבל לגבי אחריני לא מחיל ובלאו האי טעמא כל ממון שנופל לאדם או זוכה בו לאחר מיתתו אין לאשה ובעל חוב בהם כלום כגון יעקב שמת ועליו כתובת אשה וב"ח ואין לו מה לפרוע אחר כך מת יצחק והניח נכסים לפני ראובן בן יעקב. יכול ראובן לומר את זקני אני יורש מכח אבי שיורש בקבר. ואת חובות אבי איני פורע והכא לא מבעיא אם גבו אחר מיתה אלא אפילו גבו מחיים לצורך קבורה הרי לא זכה מחיים ואין לאשה ובעל חוב בהם כלום וברור הוא. דוד ן' זמרא: