שו"ת רדב"ז/אלף שד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

אלף שד[עריכה]

שאלה מעשה היה באחד שהיה בתוך ספינה אחת והיו שלשלאות קשורות ברגליו והשלשלאות תקועות בדף הספינה והעידו על שבירת הספינה אבל לא ראו שנפל בתוך הים ובא מעשה לפני חכמי קנדי"א ונחלקו בדבר. ורצית לדעת דעתי אם אשתו מותרת או אסורה: תשובה תנן בפרק כל הגט שלשה דברים העיד רבי אליעזר בן פרטא וכו' ועל הספינה המוטרפת בים וכו' בחזקת שהם קיימים וכו'. אבל עיר שכבשה כרכום וספינה שאבדה בים וכו'. נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים וכו'. ופרש"י ז"ל המוטרפת ועדיין לא טבעה עד כאן. משמע דאבדה דקתני סיפא היינו דטבעה ואכתי לא ידעינן נשברה מהו. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה וז"ל ואם אינו מעיד אלא שנשברה הספינה לבד זה אינו כלום ואפילו נשאת תצא כי שמא ניצול על גבי עץ או קורה כמו שנצולין הרבה פעמים ובספינה המוטרפת בים הרי הוא בחזקת חיים לכל דבר ואם נשברה נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים כדאיתא בפרק כל הגט עד כאן. הרי לך בהדיא שהוא ז"ל מדמה אותה לסיפא ונותנים עליו וכו' ואם נשאת אשתו תצא דהוי ספיקא דאורייתא. אבל נראה לי אם העיד שנטבעה הספינה בתוך הים כגון שנעשה בה נקב למטה ונכנסו כולם במצולות ים ושהה שם כדי שתצא נפשם הוי כטבע במים שאין להס סוף ואם נשאת לא תצא ואפי' שלא העיד ביחוד על הישראל שטבע במים כיון שידענו שהיה בתוך הספינה. וזה מעיד שנטבעה בדרך כלל סגי בהכי לענין שאם נשאת לא תצא. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאם העידו שנשברה הספינה הוי ספיקא דרבנן שפירש בפירוש המשנה וזה לשונו ספינה המוטרפת בים הוא שסוער עליה הים ורצה לשברה והמלחים אינם יכולין להנהיגה כפי רצונם לגודל הסער אבל העצים והכלים שלהם נשארו. הספינה שאבדה בים הוא שנשברו הכלים והעצים שלהם ונאבד הכל ונשארה הספינה על פני המים להנהגת המים ולא נשאר עוגין ולא משוטות שיתנהגו בה ע"כ. משמע בהדיא דכה"ג שנשאר עדיין גוף הספינה שלם נותנין עליהם חומרי חיים שאיפשר שהמים או הרוח יוליכוה ליבשה אבל אם העידו שנשברה או שנטבעה אין חילוק בין אם ראו הנפילה ממש או לא ראו בחזקת מתים הן מן התורה ואם נשאת לא תצא. וכן מצאתי בפירוש גטין אחשוב שהוא ר"ח או אחד מהגדולים וז"ל וספינה שאבדה בים שנשתברו כליה המוליכין אותה והעוזרים לה ע"כ. ומעתה אם העידו שנשברה הספינה כנדון דידן תליא בפלוגתא לדעת הרשב"א ז"ל וכן נראה דעת רש"י ז"ל הויא ספיקא דאורייתא ואם נשאת תצא ולדעת הרמב"ם ור"ח ז"ל הוי ספיקא דרבנן ואם נשאת לא תצא. ומה שיש לדקדק הוא דכיון שרגליו קשורות בשלשלאות והשלשלאות קשורות בדף הספינה קרוב הדבר לומר שמת שלא היה יכול לשוט. אבל כד מעיינת שפיר תשכח דלא עדיף האי מראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים או ראוהו מגוייד או צלוב או חיה אוכלת בו כיון שלא העידו עליו שמת אעפ"י שרובן למיתה אין מעידין עליו שאיפשר שניצול אפילו באיפשרי רחוק אף הכא נמי איפשר שנעקר אותו הדף לבדו מן הספינה ורכב עליו ויצא אעפ"י שהוא איפשרי רחוק. הילכך לדעת הרשב"א ורש"י ז"ל לכתחלה לא תנשא מטעמא דאמרן ואם נשאת לא תצא דאיכא תרתי לריעותא חדא נשברה הספינה בלב ים ומיעוטא דמעוטא הם ניצולין. ועוד שרגליו קשורות בשלשלאות של ברזל בדף הספינה ורחוק הדבר מאד שנעקרה הדף ההיא לבדה. וכל שכן אם היו השלשלאות כל אחת תקועה בדף אחת ועדיף טפי מתרי ספיקי דאזלינן לקולא אפילו בדאורייתא. ולדעת הרמב"ם ז"ל וחד דעמיה כיון דאם נשברה הספינה הוי ספיקא דרבנן אפי' לכתחלה תנשא מטעמא דאמרן כל זה הוא אחר שנודה שיש מחלוקת בזה. אבל אין אני מסכים לעולם לחדש מחלוקת מדעתי כיון שלא נמצא מפורש שיאמר הרמב"ם ז"ל שאם ראו שנשברה הספינה דהוי ספיקא דרבנן ואין נותנין עליו חומרי חיים דהוה ליה לפרש בפרק ששי דגירושין כשכתב המשנה וספינה שאבדה בים וכו'. במה דברים אמורים שאבדו כליה ומשוטיה אבל נשברה הספינה בעצמה לא. לפיכך אני אומר דבין שהעידו שאבדה הספינה או נשברה או נטבעה ולא נפלו לים בכולהו נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים דהוי ספיקא דאורייתא. ומה דכתב הרב בפי' המשנה ונשארה הספינה על פני המים להנהגת המים לאו למידק מינה שאם נשברה אין נותנין עליו חומרי חיים אלא לאשמועינן דאפילו בכה"ג שהספינה שלימה שלא נשברה אלא כליה ומשוטיה נותנין עליו חומרי מתים ואינם בחזקת חיים לכל דבריהם. וחלוק זה נעלם מעיני אחרים ועשה מחלוקת בין החכמים ואני עשיתי שלום ביניהם הילכך לא נפיק מידי ספיקא דאורייתא עד שיעיד שנפל לתוך המים ושהה שם כדי יציאת נשמה כדברי הרשב"א ז"ל והוא הדין אם העיד שנשקעה כל הספינה בלב ים ושהה שם ולא יצא אחד מהם וכדכתיבנא לעיל. ובנדון דידן לכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא דאיכא תרי טעמי להתירא וכדכתיבנא. והנראה לעניות דעתי כתבתי: