שו"ת רדב"ז/אלף שא
אלף שא[עריכה]
שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי אם נשבעים שום שבועה על טענת קטן בבא בטענת עצמו: תשובה הא דתנן אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן נחלקו בפירושא. איכא מאן דמפרש בשבועת מודה במקצת אבל בשבועת השומרים שהיא באה על שמא נשבעין גם כן לקטן שטענתו שמא היא. אבל אין זה נכון דמקרא מלא דבר הכתוב בפרשת השומרים כי יתן איש אל רעהו. איש ולא קטן ולהא מלתא לא אמרינן בגמרא עירוב פרשיות. ותו כי פרכינן ממתניתין מרישא לסיפא הוה לן לתרוצי רישא בכי הוא זה. וסיפא בשבועת השומרים והכי הוא ניחא טפי ממה דמתרצין בגמרא. הילכך הנכון דבין בשבועת מודה במקצת בין בשבועת השומרים אין נשבעין על טענת קטן. ולענין שבועת השותפין והאריסין וחבריהן דתקון רבנן ואיתנהו בשבועת שמא נשבעין גם כן לקטן אם הגיע לעונת הפעוטות דתקון רבנן דממכרו ומקחו מה שעשה עשוי משום כדי חייו. ומסתברא דנשבעין להם שבועת היסת דרב נחמן משום תקנתא דידהו דהא ודאי בכלל תקנתן היא שאם לא כן תקנתם היא קלקלתם דאינהו לא ידעי לאזדהורי ונמצאו אוכלים את שלו. וא"ת אם כן הדרא קושיא לדוכתא דאמאי לא מתרצינן בהכי מתני'. ואין זו קושיא דאי שבועה דרב נחמן אכתי לא נתקנה. ואי בשבועת השותפין והאריסין הבאה שלא בטענה דבסתמא לא איירי מתניתין בהא דפשיטא היא. והנכון בזה דמתניתין אתי לפרושי שבועה דכתיב בקרא עד האלהים יבא דבר שניהם דאיירי בכי הוא זה ושבועת השומרים אבל בשבועת דרבנן דתקון רבנן לא איירי. כללא דמלתא דשבועה דאורייתא אין נשבעין להם דקרא מעטינהו. אבל כל שבועה שהיא מדבריהם נשבעין לקטן משום תקנה דידהו. ומכל מקום נ"ל שאם ראו בית דין שאין ממשות בטענתם אלא כעין מעשה נערים אין משביעין אותם שלא להוציא שם שמים לבטלה. ומוקמינן להו אדינא דאורייתא שהם פטורים מן התורה וממתינין עד שיגדל ואם עדיין עומד בטענתו משביעין אותו אע"פ שהיה קטן בשעת התביעה. וכל מה שכתבתי בזמן שהקטן טוען ברי אבל אם טוען שמא לית ביה ממשא. או שלא הגיע לפעוטות אין נשבעין. וקרוב אצלי דאפי' חרם סתם אין מחרימין. והנראה לע"ד כתבתי. דוד ן' אבי זמרא: