שו"ת רדב"ז/אלף ש
אלף ש[עריכה]
שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי באשה אחת שהפקידו בידה תכשיטי זהב של אחיה הקטן והלכה ושינתה את צורתם ונשאת והכניסה אותם לבעל ועתה גדל היתום ותובע את שלו והבעל אומר נכסי צאן ברזל הכניסה לי איני חייב לשלם עד שתתגרש או תתאלמן תגבה ממנה. יורה המורה הדין עם מי: תשובה תנן בפרק החובל העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין. ואם איתא דאשה שגזלה פטורה מלשלם רבותא הוה ליה למתני הם שגזלו את אחרים פטורין דאיכא דררא דממונא אלא משמע מדנקט תנא חבלה דגזלה חייבת להחזיר. וכבר ידעת כי השולח יד בפקדון נקרא גזלן. וכן כתבו משמיה דרב שרירא גאון ז"ל דדוקא חבלות אבל פקדון והלואה וגזל אם הוא בידה וברשותה חייבת להחזיר ומזמנין אותה לדין אם הודת אלא שאין לה משביעין את שניהם שמא קנוניא עושים על נכסיו של זה ואם כפרת משביעין אותה כשאר בני אדם ע"כ. ומה שכתב הגאון מלוה אם לותה תחתיו למזונות פשיטא אלא כגון שלותה לשאר צרכיה ואם לותה ואח"כ נשאת אם היא מלוה על פה אין הבעל חייב לפרוע. ואם היא מלוה בשטר גובה דלא עדיף בעל מלוקח ומלוה בשטר טריף ממשעבדי. וכתב הרא"ש ז"ל בתשובה שאם נשתדכה לאחר תחלה ושלח לה סבלונות ואח"כ נשאת לאחר גובה הסבלונות ממה שהכניסה לבעל מנכסי מלוג דסבלונות קלא אית להו והוו כמלוה בשטר ע"כ. והריא"ף ז"ל כתב בתשובה דדוקא חובות וחבלות הוא שאינה חייבת תחת בעלה אבל ?תבע לה בפקדונות או דברים שאפשר שהן ברשותה חייבת ואם כפרה נשבעת ע"כ. ומה שכתב הרב חובות דוקא מלוה על פה אבל מלוה בשטר ודאי נפרעין ממנו ולאפוקי רשב"ם ור"ח דכתבו דאפילו מלוה על פה גובין ממנו. וכן פסק רבינו ברוך ממגאנצא דאין חילוק בין פנויה לא"א דאין לה לפרוע אלא גבי חבלה אבל גבי פקדונות וגזילה לא דהא לא קתני פגיעתן רעה הם שגזלו וכו'. הרי אתה רואה דהני רבוותא לא פליגי אלא במלוה אבל גזלה ופקדון לא פליגי. ואע"ג דבעל העטור ורבינו גרשון ושערי שבועות כתבו דפקדון וגזל נמי אי איתיה בעיניה מפקינן מיניה אבל אי ליתיה בעיניה לא מפקינן מיניה דבעל. אפ"ה מודים הם בנ"ד דאע"ג דשינה אותם כיון שהדבר ידוע שאלו התכשיטים נעשו מאותו הזהב בעצמו של תכשיטי הפקדון גובין מהם והבו דלא לוסיף עלה והה"נ אם מכרם וקנתה בהם תכשיטין אחרים כיון דאלו התכשיטין באו מכח הפקדון חוזרין ופורעין מהם לבעל הפקדון וזה פשוט בעיני. הילכך בנ"ד לכ"ע כיון שהם מודים או שיש עדים שהתכשיטין היו פקדון ביד האשה מוציאין מן הבעל ממה שהכניסה לו אפילו מנכסי צאן ברזל ופוחתין לה מהכתובה ואין לו על אשתו אלא תרעומת. ומ"מ מודה אני שפוחתין לו גם כן מן המאוחר כפי הערך כיון שנהגו שכותבין המאוחר כפי ערך מה שהיא מכנסת שאם הכניסה נדוניא הרבה כותבין לה מאוחר הרבה ואם מעט מעט והכל לפי ראות ב"ד. והוי יודע שאפילו את"ל שהוא מחלוקת פוסקים אין לנו להניח דברי הגאונים שדבריהם דברי קבלה וכל שכן דברי הריא"ף ז"ל שעליו סמכו ראשונים ואחרונים. אבל יש להסתפק אם האשה והבעל מודים שאכלו את הגזלה או את הפקדון לדעת הני רבוותא דאמרי דאין גובין ממנה ממה שהכניסה לבעל וכי יאכל הלה וחדי וזה מפסיד את שלו דבשלמא הלואות איכא טעמא דכיון דלהוצאה נתנה איהו דאפסיד דהלוה לאשה נשואה או שעומדת לינשא. אבל גזלה ופקדון ל"ל איהו דאפסיד אנפשיה. ומסתברא לי דלא נחלקו אלא היכא דטענו דנאבדה הגזילה או נגנבה וכן הפקדון אחר ששלחה בו יד כלומר שלא נהנו ממנה אבל בזמן שהם מודים שאכלוה ליתחייבו מדין מזיק דאלת"ה לא שבקת חיי לכל בריה שכל אשה תגזול ותגנוב ותכניס לבעלה ויאכלו שניהם את יגיעו של זה והוא צווח בעדים שגזלוהו. וא"ת דהא אמרינן פרקא קמא דבבא מציעא אלא מעתה האומר לאשה ולעבד צאו וגנבו לי דלאו בני חיובא נינהו הכי נמי דמחייב שולחה אמרי אשה ועבד בני חיובא נינהו והשתא מיהא לית להו לשלומי ע"כ. הא קמן דלאו בני חיובא נינהו השתא ולא מחייב שולחן אע"ג דאמר להו צאו וגנבו לי וכו' וכל שכן היכא דגנבו מעצמן. ולכאורה נראה שזו קושיא על הריא"ף ז"ל ובעלי שטתו. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דליכא מינה פירכה דהכי קאמר ה"נ דמחייב שולחן כאלו הוא גנב לשלם כפל אבל קרן חייב לאהדורי. תדע דאפילו לבעלי השטה האחרת גם כן אם הגניבה בעינה מחוייב לאהדורה ולדידהו נמי צריך לפרש הכי נמי דמחייב שולחן היכא דליתא בעינא. ולפי סברתי שאני אומר בעלי שטה זו מודים היכא דמודו דאכלוה לגנבה הכי נמי מתפרשא ה"ל דמחייב שולחן היכא דנאבדה הגנבה כאלו בעצמו גנב אבל היכא דמודים שאכלוה הכי נמי דמחייב שולחן לשלם או אפי' הם גנבו מעצמן והוא אכל חייב מדין מזיק וכדכתיבנא. עוד יש לדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב פרקא קמא מהלכות גנבה וזה לשונו. היתה אשת איש שאין לה לשלם הרי הכפל עליה חוב עד שתתגרש או ימות בעלה עד כאן. משמע כפל הוא חוב עליה אבל קרן מחזיר. וכתב עלה הרב בעל מגיד משנה ז"ל ומה שכתב רבינו היתה אשת איש שאין לה לשלם הרי הכפל עליה חוב ונראה מדבריו שגובין את הקרן וכוונתו רוצה לומר דוקא כשהגניבה קיימת אבל אבדה הכל עליה חוב עד כאן. משמע משום שאבדה אבל אם לא אבדה אלא שאכלוה הוי כאלו היא קיימת. וכלל גדול בידינו בכל דברי פוסק הלשון האחרון עיקר והכל חוזר אל הכלל אשר אמרתי דחייב משום מזיק. וכל זה כתבתי להתלמד במקום אחר אבל בנ"ד שהגזלה היא בעין אלא שעשו התכשיט בצורה אחרת לכולי עלמא חייב להחזיר וכל שכן לדעת הגאונים ז"ל. והנראה לע"ד כתבתי: