שו"ת רדב"ז/אלף רצא
אלף רצא[עריכה]
שאלה מעשה היה בראובן ושמעון שהתחילו להתקוטט זה עם זה דרך התול ושחוק וקלות ראש והכה ראובן את שמעון הכאה כל דהו על ידו ולא הזיקו כלל וקם שמעון ובידו חתיכת עץ ואמר עתה אסמא את עיניך והכהו על עינו וסימאה. אי אמרינן בכי האי כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור אי לא. ואת"ל חייב [אם] חייב כל החמשה דברים שהם נזק וצער וריפוי ושבת ובושת או מקצתם. ואת"ל מקצתם במה חייב ובמה פטור. ואם לא היו שם עדים אם כפר מה דינו ואם הודה במה חייב או במה פטור: תשובה הריני משיב על ראשון ראשון וממנו מענה לשון. תנן בבבא קמא פרק המניח את הכד וכן שני אנשים שחבלו זה בזה משלמין במותר נזק שלם וטעמא משום דאדם מועד לעולם ופשטא דהא מתני' משמע דלא שנא התחילו לחבול זה בזה או שהתחיל אחד מהם תחלה משלמין במותר נזק שלם. ואם כן בנ"ד מכל שכן הוא דחייב דהשתא ומה זה שחבל בו בתחלה משלם האחרון במותר נזק שלם כ"ש זה שלא חבל בו כלל אלא שהכהו הכאה כ"ש שחייב. וא"ת הא קי"ל כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. לא קשיא דלא שייך באדם שהוא בן דעת ובעל שכל אע"פ שחבירו שינה בו והתחיל לא היה לו להכותו מכה רבה ואפי' לדעת הרא"ש שכתב דמתני' איירי כשהתחילו בבת אחת. וזה לשונו וכן שני אנשים נמי איירי כשהתחילו בבת א' או לאחר זמן אבל התחיל השני פטור ואע"ג דלא שייך באדם כל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור דהא אפי' על עסקי ממון אמרינן לעיל מאה פנדי בפנדא למחייה והכי נמי אוקימנא לעיל וקצותה את כפה ממון ביכולה להציל ע"י דבר אחר אבל אין יכולה פטורה כיון שהתחיל להכות את בעלה כ"ש שהמוכה בעצמו פטור. ומיהו צ"ל דאם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב מידי דהוה איכול להציל באחד מאבריו והרגו אבל בשוורים לא אמרינן הכי אלא השני פטור עד כאן. הא קמן דאפי' לדעת הרא"ש ז"ל בנ"ד חייב שהרי ראובן לא הכה את שמעון אלא הכאה מועטת ושמעון ניצול ועומד הוא ולא היה לו להכות את ראובן אפי' הכאה דכוותה כ"ש מכה רבה כזו שסימא את עינו במתכוין. תדע דאפי' גבי שוורים לא אמרינן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור אלא דוקא בשעת חימום אבל לאחר זמן חייב וכ"ש באנשים ובנ"ד שלא היה תופס בו אלא הכהו הכאה כל דהו הילכך לכ"ע לא שייך הכא כל המשנה ובא אחר ושינה פטור. ומ"מ אם לא היה יכול להציל עצמו אלא בחבלה מרובה ודאי פטור אפי' התחילו יחד וכל שכן אם התחיל חבירו ואם התחיל הוא ובא האחר והכהו ולא היה יכול להנצל ממנו אלא בהכאה מרובה בזה ודאי חייב כיון שפטר מים. ובנ"ד הדבר ברור שחייב כל חמשה דברים אם יש עדים שהכהו אע"ג שלא ראו ממש שסימא את עינו חייב כיון שיש עדים שראו שהיה שלום והכהו ודאי בהכאתו סימא את עינו ונוטל בלא שבועה ואע"ג דסימוי העין אפשר לאדם לעשות בעצמו מ"מ אנן סהדי שאין אדם מסמא את עינו כדי ליטול נזקו. ואע"ג דאיכא מאן דס"ל כר' אחא דלא מפקינן ממונא אפי' באומדנא כגון גמל האוחר בין הגמלים הכא מודה דלא אפוקי ממונא אלא למפטריה משבועה וכיון דאיכא אומדנא דמוכח נוטל בלא שבועה. ואם לא היו שם עדים הרי זה נשבע ונפטר. ואפי' מודה שהכהו אלא שלא הכהו על עינו נשבע ונפטר שהרי יש לו מגו טוב מגו שהיה יכול לומר לא הכיתיו שהרי לא היה שם עדים נאמן לומר הכתי אותו הכאה כל דהו באחד משאר אברי גופו כאשר עשה בי שהכני על ידי כן עשיתי לו. אבל אם הכהו על ראשו בזה נראה לי שצריך אומד אם ראויה לסמא את עינו דקי"ל כשם שאומדין למיתה כך אומדין לניזקין. ולענין כמה חייב לשלם בזמן הזה שאין לנו דיינים סמוכים בארץ ישראל דע דקי"ל דאין דנין דיני קנסות בבבל ואנן בתר בני בבל גרירינן דמה שאנו דנים משום דעבדינן שליחותייהו. ובמלתא דשכיח ואיכא חסרון ממון עבדינן שליחותייהו אבל במילתא דלא שכיח אע"ג דחסריה ממונא אי נמי שכיח ולא חסרי' ממונא לא עבדינן שליחותייהו לפיכך מי שחבל בחבירו אין גובין נזק וצער ובושת שהוא חייב בהן בדייני חוצה לארץ אבל שבת ורפוי גובין מפני שיש בהם חסרון כיס. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכן הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבות שבת ורפוי בבבל ואף ע"ג שנראה מדברי הרא"ש ז"ל שאפילו שבת ורפוי אין גובין מכל מקום על דברי הגאונים ז"ל יש לסמוך שדבריהם דברי קבלה. ועוד דאתריה דהרמב"ם הוא וראוי לפסוק כדבריו. הילכך אם יש עדים בדבר גובין ממנו שבת ורפוי והדיינים משערים בינם לבין עצמן כמה ראוי לתת לזה נזק וצער ובושת ואין מודיעין הדבר לבעלי הדין ומנדין את החובל עד שיפייס בעל דינו וכיון שיתן לו אותו השיעור אשר שיערו ב"ד מתירין בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס וכן כתב הריא"ף והרמב"ם והראב"ד ותקנה גדולה התקינו שלא יהיה כל אחד הולך וחובל בחבירו ומזיקו ואומר אין דנין דיני קנסות וה"ה והוא הטעם אם יודה החובל דקי"ל מודה בקנס פטור דמשמתינן ליה עד שיפייס את חבירו שאם לא תאמר כן כל אדם ילך ויחבול בחברו חבלה שאין בה ממון ויודה ונפטר. ותו דדיינים דחוצה לארץ אין ההודאה בפניהם הודאה ליפטר דכיון שאין הכפירה לפניהם לשלם קנס כפירה גם ההודאה בפניהם אינה הודאה ליפטר דבעינן אלהים וליכא דכתיב אשר ירשיעון אלהים. ומה"ט אמרינן אין העדאה בבבל וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו דלא הוי הודאה אלא בבית דין והאידנא ליכא ב"ד מומחין והוה ליה כמודה חוץ לבית דין שאין נפטר מן הקנס כדאמרינן שאין העדאה בבבל משום דבעינן העדאה בבית דין וליכא עד כאן. הילכך בנדון דידן אפילו שיודה משמתינן ליה עד דמפייס לבעל דיניה ואי יהיב ליה כשיעור דחזי לב"ד מתירין לו בין ירצה בעל דינו בין לא ירצה. וא"ת בזמן שהיו סמוכין בארץ ישראל נמי איכא לאקשויי דלא שבקת חיי לכל אדם שילך ויחבול בחבירו ויזיקנו נזק שאין בו ממון אלא קנס ויודה ונפטר. וי"ל שבית דין היו יכולין לדון ולחייב לפי הוראת שעה ואם היו רואין בדין שהוא מרומה וכגון שזה האיש אלם ובעל זרוע ורגיל בכך אפשר להם לקנוס אותו יותר ממה שהזיק או לענוש אותו בגופו כפי הוראת שעה הילכך ליכא למיחש. אבל בזמן הגאונים שכבר נתבטלה הסמיכה ולא היו יכולין לדון דיני קנסות אפי' על ידי עדים הוצרכו לתקן דמשמתינן ליה עד דמפייס לבעל דיניה וכדכתיבנא. והנראה לע"ד כתבתי: