שו"ת רדב"ז/אלף רפח
אלף רפח
[עריכה]שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי במי שנתחייב שבועת היסת ולא רצה דלא נחתינן לנכסיה אי תפס אידך אי מפקינן מיניה או לא. וכן מי שהיה חשוד על השבועה והיה חייב שבועת היסת דקיימא לן דלא תקינו שישבע כנגדו ויטול דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אי תפס מפקינן מיניה או לא: תשובה היכא דנתבע חשוד על השבועה פשיטא לי דמפקינן מיניה דאלת"ה לא שבקת חיי לכל חשוד שכל אחד ילך ויתפוס של החשוד ואוכלים את שלו בלא שבועה דאי שבועה שלא תפסתי הרי הוא מודה שתפס אלא שאומר שהוא חייב לו ממקום אחר. ואי שבועה שהוא חייב לו ממקום אחר הוי תקנתא לתקנתא ואי תפס שלא בעדים הדבר ברור שיש לו מגו טוב ונשבע ונוטל ממה שבידו ואפילו שלא היה כנגדו חשוד. אבל היכא דיכול לישבע ואינו רוצה לישבע ותפס התובע ואומר או תשבע כתקנתא דרבנן או אעכב מה שתפסתי בזה יש מקום שאלה וכבר ראיתי מי שהעלה הדבר בצריך עיון. ולעניות דעתי נראה דלא מפקינן מיניה חדא דליכא טעמא דלא שבקת חיי. ותו דכיון שאין רוצה לישבע רגלים לדבר דמשקר. ותו דאלמוה רבנן לתקנתא עד שמנדין אותו שלשים יום אם לא רצה לישבע ואם לא בא לישאל על נדויו מלקינן ליה וטעמא דאי לאו הכי מעקרא תקנתא דרב נחמן וכל אחד יאמר (אני) [איני] נשבע ואיני משלם וכיון דאלמוה להא מלתא אלמוה נמי לענין אם תפס דלא מפקינן מיניה. ותו דהא איכא רבי יוסי דסבירא ליה דנחתינן לנכסיה ואע"ג דלא קיי"ל כותיה בהא מכל מקום הבו דלא לוסיף עלה אפילו היכא דתפס. ומכל מקום מודה אני שאם אמר הנתבע השבע וטול ממה שתפסת שומעין לו ואם לא רצה התובע לישבע מפקינן מיניה מאי דתפס וכן ראוי לדון דנמצא לפי דרך זה דמתקיים תקנתא דרב נחמן בעל כרחו של נתבע להיכא דתפס מיהת ובהא הוי כעין דאורייתא ואם מחל לו השבועה ואחר כך תפס משלו ואומר שבועה מחלתי אבל תביעה לא מחלתי אין שומעין לו דהואיל ואין כאן שבועה אין כאן תביעה ומחזיר מה שתפס וברור הוא. והנראה לע"ד כתבתי: