שו"ת רדב"ז/אלף רפב
אלף רפב[עריכה]
שאלה אודיעך דעתי במי שחייב שבועה ואינו יכול לישבע אם נוטל חבירו בלא שבועה או בשבועה: תשובה לא פירשת אם אינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד על השבועה או מפני שהודה לעד אחד ולכן אני צריך לפרש שתי החלוקות ואומר שאם הוא חשוד על השבועה אין שכנגדו נוטל אלא בשבועה. דאלת"ה לא שבקת חיי לשום חשוד שכל אחד יטול את שלו והוא אין יכול לישבע לפיכך הטילו חכמים שבועה על שכנגדו דאיכא דחשיד אממונא ולא חשיד אשבועתא. ופרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא. והוי יודע דלא אמרינן הכי אלא כשהחשוד חייב שבועה דאורייתא כגון מודה במקצת או המכחיש עד אחד או שבועת השומרין אבל כופר בכל דאין חיובו אלא מדרבנן אין חבירו נוטל ואפי' בשבועה דשבועת היסת תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. וא"ת כל מי שהוא חשוד יכפור בכל ומחזיק בממון בלא שבועה ונמצא חוטא נשכר. וי"ל דלא שכיח שיתנו ממון לחשודים בלא עדים ומשום הכי לא חשו לה רבנן ולא תקינו בה מידי אבל חששו לתקנתם שלא יאכלו הרמאים ממונן של חשודים. ואם הוא כשר לשבועה אלא שאינו יכול לישבע מטעם אחר שכנגדו נוטל בלא שבועה. והראיה דגרסינן פרק שבועת העדות הכל מודים בעד א' דר' אבא דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה וכו'. אמר ליה ר' אבא הוה ליה מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם עד כאן פי' הכל מודים במשביע עד אחד דר' אבא וכפר בעדות ונשבע שאין יודע לו עדות חייב קרבן שבועה ואי אמרת בשלמא שכנגדו נוטל בלא שבועה היינו דהעד חייב קרבן שבועה שהפסידו ממון אבל אם שכנגדו אינו נוטל אלא בשבועה אמאי חייב קרבן לימא ליה מי יימר דמשתבעת דהכי אמרינן התם גבי חשוד על השבועה דחשיד מאן אילימא דחשיד לוה דאמר ליה מלוה אי אתיא אסהדת לי הוה משתבענא ושקילנא ולימא ליה מי יימר דמשתבעת אלא מי שכנגדו חשוד משתבע ושקיל ומי שכנגדו אינו יכול לישבע נוטל בלא שבועה. והכי דייק לישנא דגבי חשוד על השבועה אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל וגבי מי שאינו יכול לישבע אמרינן משלם ובכי האי גוונא לא הוצרכו רבנן לתקן. והוי יודע שכבר נהגו להשביע שבועת היסת אפי' לצורבא מרבנן וכן כתב הריא"ף ז"ל בתשובה ואפי' היכא דליכא דררא דממונא ואם הדיין רואה שהתובע מערים כדי לגלגל שבועה על החכם או על העני יכול לסלק השבועה מעליו ומ"מ משמתינן בסתם על כל מי שחייב לחבירו שיודה. ואם לאו יהא בשמתא וגדר גדול הוא זה שהרי בעלי תורה ובעלי מעשה אינם רוצים להשבע בב"ד ונמצאו הרמאים אוכלים את יגיעו. וא"ת גבי עד (מיהא) [מיתה] שהוא חייב אמאי לימא ליה מי יימר דמשתבעת דקי"ל אין אשה נפרעת אלא בשבועה וי"ל כגון שפטרה מן השבועה דקי"ל דפטורה ואע"ג דאיכא מאן דפליג [אפ"ה קאמר בגמ'] דברי הכל היינו רבנן ור"א דאיירינן בהו הכא ודכוותא בגמ' טובא. א"נ משום דאפסידה מזוני דקי"ל דניזונת בלא שבועה וכתב הריטב"א ז"ל קבלנו שאפי' בשטר חוב שיש בו נאמנות ואפי' מחרם סתם דלא מהני ליה למנוע מזה שלא יחרים סתם על כל מי שגובה ממנו שלא כדין. ואם תאמר אפי' בשבועה דאורייתא איכא לא שבקת חיי לחשודים שכל אחד ילוה לו מעות ויגבה ממנו קצת ויתבענו הכל ויודה במקצת ונמצא חייב שבועה דאורייתא. ומכח קושיא זו ראיתי מי שכתב דלא אמרינן (מי) שכנגדו נשבע ונוטל אלא דוקא היכא דלא היה חשוד בשעה שמסר לו אבל אם בשעה שמסר לו היה חשוד אין שכנגדו נשבע ונוטל ולא נהירא לי האי פסקא ולא קשיא דלא אמרינן לא שבקת חיי לחשודים אלא היכא דאין שכנגדו נשבע אבל היכא דצריך שבועה פורש מפני השבועה. והנראה לע"ד כתבתי: