שו"ת רדב"ז/אלף רעו
אלף רעו[עריכה]
שאלה שאלת ממני בראובן שהביא גט וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם והוא ספק פסול לעדות האם ינתן גט זה ונסמוך עליו או צריך שיתקיים בחותמיו ומה תקנתו: תשובה ספק זה לא ידעתי מהו אם ודאי נפסל בעדים אלא שאנו מסופקים אם עשה תשובה הדבר ברור שאין יוצא מידי פסולו עד שיתברר שעשה תשובה ואם הספק שיצא עליו קול שעשה עבירה פלונית שנפסל בה לעדות גם זה אינו ספק שאין אדם נפסל על ידי קול אלא על פי עדים. וגם אם הוא מודה שעבר עבירה לאו כלום הוא שאין אדם משים עצמו רשע. הא לא משכחת לה אלא שבאו שני עדים ואמרו ביום פלוני עבר עבירה פלונית ובאו שנים אחרים והכחישום מהו מי אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי אוקי גברא אחזקתיה וכשר או דילמא אוקי תרי לבהדי תרי אוקי אתתא אחזקתה בחזקת נשואה. וגם בזה צריך לדעת אם ראובן זה יש לו חזקת כשרות ברורה כגון שהיה הולך בדרך טובים קודם שהעידו עליו. ודאי כי הגט כשר שהרי עדות זה אינו על האשה כדי שנאמר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקת נשואה [שהרי] אינם באים להעיד אלא על האיש אם כשר או פסול הילכך אמריגן אוקי גברא אחזקתיה וכשר. אבל אם ראובן לא הובררה חזקתו אין הגט כשר דלא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה אלא היכא שהיתה החזקה מבוררת וכן כתבו התוספות ובעלי החדושין וטעמא דמסתבר הוא. ואם הדבר כן הוי גברא ספק כשר לגרש ספק פסול. אם אפשר לקיים את הגט בחותמיו כולי עלמא לא פליגי דכשר שהרי לא עפ"י העד אנו סומכין. וכ"כ הראב"ד ורוב האחרונים ז"ל (אבל) [אלא] אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל אני אומר שמותר לגרש בו לכתחלה דעד כאן לא אמרה הרב ז"ל אלא בודאי פסול מן התורה אבל בספק פסול לא אמרה והבו דלא לוסיף עלה שהרי בודאי פסול לא מצאו טעם כל שכן בספק והבו דלא לוסיף עלה. והוי יודע דאפי' בודאי פסול ונתן לה הגט בלא קיום אפשר לקיימו אחר כך ויהיה כשר לדעת האחרונים ויהיה פסול לדעת הרמב"ם ז"ל. ומה שכתב הרב ז"ל אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי הפסול בעבירה מן התורה אינו גט פירוש כל עוד שלא נתקיים על פי אחרים וכן העיד בעל מגיד משנה על הרב גם הדבר פשוט מעצמו אם אפשר לקיים את הגט בחותמיו ע"פ אחרים יש מקום ספק לדעת הרב ז"ל אם יהיה מותר לגרש בו לכתחלה כיון דודאי פסול אינו גט ספיקו יהיה אסור לגרש בו לכתחלה. ואחר העיון נראה לי דמותר לגרש בו לכתחלה חדא שהוא שעת הדחק כיון שאי אפשר לקיימו והבעל חלף הלך לו גם כי הרב ז"ל יחיד בסברא זו. ותו דלא ידענו מאין הוציא הרב עיקר זה הדין. ותו דודאי מי שהוא פסול בעבירה שיהיה פסול להבאת הגט אינו דבר תורה אלא מדרבנן אפילו לדעת הרב ואם כן הוי תרי מדרבנן דהא קיימא לן תרי ותרי ספיקא דרבנן וכיון דאיכא תרי דרבנן אזלינן לקולא והכי אמרינן בדוכתי טובא. כל זה כתבתי להתלמד במקום אחר אבל בנדון שאלתך נראה שאין זה הספק דתרי ותרי ולפיכך אמרתי ודאי כי הספק הוא שראובן זה רגיל לגנוב ממון העכו"ם ועל זה שאלת אם כשר להביא את הגט אם פיסולו מדרבנן כיון שאינו גונב מישראל או דילמא פיסולו מן התורה ומפני שנסתפק הדין עשית אותו ספק פסול. הוי יודע שזה שגגה דלא אמרינן ספק להקל בו שום קולא אלא היכא שהספק נולד מעצמו כגון בא זאב ונטל בני מעים אבל הספק מחסרון ידיעתנו הדין לא נקרא ספק כלל וכ"כ הגאונים הראשונים וגם האחרונים וכן בדין שאין לך דין מן הדינין שאין בו ספק (ידיעה) [ידיעת] הפסק מצד המחלוקת ואם כן את הכל [נעשה] ספק וניזיל בכולם להקל וא"כ תתבטל התורה ודיניה אלא ודאי לא אמרינן ספק אלא היכא דלא ידעינן המעשה בעצמו איך היה וזה פשוט אין צורך להאריך בו. ולענין הדין הדבר ברור דגניבת הנכרים אסורה מן התורה דגרסינן פ' הגוזל ומאכיל תניא אמר ר' שמעון דבר זה דבר ר' עקיבא כשבא מצפרי מנין לגזל הנכרי שהוא אסור תלמוד לומר אחרי נמכר גאולה תהיה לו שלא ימשכנו ויצא יכול יגלום עליו תלמוד לומר וחשב עם קונהו ואיפסיקא הלכתא כר' עקיבא וכיון דיליף לה מקרא משמע דאיסור תורה הוא. ותו גרסינן התם אמר רב הונא מנין לגזל העכו"ם שהוא אסור שנאמר ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך בזמן שהם מסורים בידך ולא בזמן שאינם מסורים בידך. הרי דרב הונא נמי יליף לה מקרא ואין חילוק בין גזלה לגנבה והכי משמע באותה סוגיא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק קמא מהלכות גניבה וז"ל כל הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגנוב וכו' ואחד הגונב ממון מישראל או הגונב ממון עכו"ם עובר על זה עד כאן. הרי לך שהרב ז"ל השוה אותם וכי היכי דעובר בלאו על גניבת ישראל כך עובר על גניבת העכו"ם. ומ"מ קי"ל כי מאותה סוגיא [משמע] דעכו"ם לא הוי בכלל לא תגנוב דא"כ למה להו לאהדורי בתר קראי לימא הרי ממון העכו"ם בכלל לא תגנוב. והנך תנאי דפ' המקבל דסברי דגזל העכו"ם מותר מפקי להני קראי דר"ע ור"ה לדרשא אחריתי משמע דלכ"ע אין ממון העכו"ם בכלל לא תגנוב. ומה שהשוה אותם הרמב"ם ז"ל הוא משום דלא נ"מ מידי דאי למלקות לאו שניתן לתשלומין הוא ואין לוקין עליו ואם לענין האיסור והחזרה שוים הם וצריך עיון. ומ"מ הדבר נראה ברור דלר' עקיבא דקי"ל כותיה גניבת העכו"ם אסורה מן התורה וכן נראה מדברי התוס' דכ' דהנך תנאי דפ' התקבל דסברי דגזל העכו"ם מותר מפקי להני קרא לדרשא אחריתי ואי אסמכתא בעלמא הוא לדעת ר"ע לא היו צריכין לתרץ לדרשא אחריתי וכיון שנתברר שפסול מה"ת ודאי שהוא בכלל הגנבים והחמסנין שכתב הרמב"ם ז"ל פרק עשירי מהלכות עדות. אלא שמצאתי להם הכשר ממקום אחר שהרי אינם יודעים שזה אסור ושהם נפסלים לעדות מפני זה אלא אדרבה הם אומרים דמצוה קא עבדי דכתיב ואכלת את שלל אויביך דהא איכא כמה תנאי דס"ל דגניבת העכו"ם מותרת וכיון שהם חושבים שדבר זה מותר לא נפסל לשום עדות עד שיתרו בו עדים ויודיעוהו שדבר זה אסור מן התורה ושהעושה זה נפסל לעדות. הילכך בנידון דידן שלא התרו בראובן והודיעוהו שהוא נפסל לעדות ע"י ככה כשר לגרש בגט זה לכתחלה אפילו לדעת הרב ז"ל. ואם הוא חשוד על העריות גרסינן עלה בפרק (דיני ממונות בתרא) [זה בורר] אמר רב נחמן החשוד על העריות (פסול) [כשר] לעדות א"ל רב ששת ארבעין בכתפיה וכשר (התם יצרו תקפו). אמר רבא ומודה רב נחמן לעדות אשה דפסול בין לאפוקה בין לעיולה עד כאן בגמרא. ולענין עדיות דעלמא איכא מאן דפסק כרב ששת דפסול ואיכא מאן דפסק כרב נחמן דהלכתא כותיה בדיני אבל לענין עדות אשה ליכא דפליג עליה דרב נחמן. ובחשוד על הערוה פירש"י ז"ל שבא על הערוה ממש ורוב המפרשים הסכימו לדבריו והכי מוכח גרסת הגמרא דקאמר שאני הכא דיצרו תוקפו. אבל יש מן האחרונים שכתבו הנכון כמו שפירש הרז"ה ז"ל דחשוד על העריות היינו מי שעסקו עם הנשים תמיד ומתיחד עמהם ודקאמר ליה רב ששת ארבעין בכתפיה לאו דאית בהו לאו מפורש אלא משום מלקין על לא טובה השמועה ולפי שטה זו משמע דמי שעסקיו עם הנשים ומתיחד תמיד עמם לא יעיד עדות לשום אשה וכל שכן שלא יהיה שליח להביא את הגט ולומר בפני נכתב וכו'. דהא טעמא הוי דניחא ליה דתהוי פנויה ושכיחא ליה וכל שכן אם בא על הערוה ממש שלא יביא את הגט. ומ"מ אם נתקיים הגט בחותמיו כשר שהרי לא עליו אנו סומכים אלא על העדים: