שו"ת רדב"ז/אלף רעה

אלף רעה

שאלה מעשה היה בראובן שהיה לו סחורה במקום אחד ואותה סחורה היה עליה ערעור מצד שהיתה קונטרבאנדו והיתה בבית הבייל"ו של הויניציינוש מעוכבת על הערעור ושלח ראובן לשמעון שישתדל להציל הסחורה ע"י הוצאות וכן עשה שמעון והציל את הסחורה וכמעט אחר היאוש והוציא עליה הוצאות ונתן את הסחורה ביד לוי קרובו שהיה בא למצרים ואמר לו אם יתן לך ראובן סך מעות כך וכך אשר הוצאתי תן לו סחורתו ואם לא יתן לך תמכור מן הסחורה כשיעור מעותי והשאר תתן לראובן ובא לוי למצרים ולא הספיק לקחת מראובן המעות עד שמת ראובן וקם חנוך בנו של ראובן ותבע את לוי ואמר לו סחורה זו פקדון בידיך ואתה יודע שהיא של אבי תן אותה לי ויבוא שמעון ויעשה עמי חשבון על מה שהוציא ואני אתן לו הוצאתו. ענה לוי ואמר שמעון צוני שלא אתן הסחורה עד שאקח המעות שהוציא ואם אתה חושד אותו שלא הוציא כל כך תשלח לשם מורשה וישביעהו ובא הדבר לפני אחד מן החכמים ופסק שיתן לוי הנפקד את הסחורה לידי חנוך בנו של ראובן ויבוא שמעון או המורשה שלו לעשות דין עם חנוך על הוצאתו כיון שלוי מודה שהסחורה היא של ראובן אביו של חנוך. ונפלאת על הפסק הזה ורצית לדעת דעתי. וגם הבעל דין לא רצה שמוע ולא קבל עליו דין זה: תשובה גם בעיני יפלא מאד כי בעונותינו אבדה חכמת חכמינו ובינתם נסתתרה ואף כי כן הגידו לי מגידי אמת שכך פסק החכם מ"מ אומר שלא סיימוה קמיה כי אין לך תופס ספר שיאמר דבר זה וכל שכן להוציא ממון ממי שהוא מוחזק בו. ואדרבא הדין עם לוי ומעמידין הסחורה בחזקת לוי עד שיתנו לו מה שטוען שהוציא ואם חושד את לוי ישביעוהו שכך אמר לו שמעון שהוציא. ואם חושד את שמעון יעשה מורשה לשם וישביעוהו. חדא שאין לוי מופקד אלא שליח שמעון ושמעון לא באת סחורה זו לידו אלא בתורת משכון שהרי ראובן אמר לו תוציא עליה ותציל אותה ויכול לטעון עד כדי דמי הסחורה ואפילו יש עדים שסחורה של ראובן היא ובא לידו בתורת משכון ואין העדים יודעים כמה חייב נשבע שמעון ונוטל כל מה שהוציא וזה דבר מוסכם מכל הפוסקים אין צריך לכתוב לו ראיות עיין פי"ג מהלכות מלוה ולוה ובפ"ז מהלכות טוען ונטען. וכ"ש אם תאמר שלא באו לידו בתורת משכון שהרי יכול לטעון אתה מכרת לי אפילו שיש עדים לראובן שסחורה זו שלו היתה ומגו שיכול לומר אתה מכרת לי או אביך מכר לי יכול לומר כך וכך הוצאתי עלי' במצות אביך וגם זה פשוט. ואפילו לדברי החכם הפוסק שהוא סובר שבתורת פקדון באו ליד שמעון אם אין שם עדים שבאו לידו בתורת פקדון הדבר ברור שהוא נאמן לומר כך וכך חייב לי אביך על הסחורה מגו שיכול לומר לא היו דברים מעולם נאמן לומר כך וכך אתה חייב לי ואני רוצה לתפוס אותו בחובי דגרסינן בפרק הכותב ההיא אתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי אתו יורשין תבעי לה מינה אמרה מחיים תפיסנא להו בחובי פי' בתורת משכון אתו לקמיה דרב נחמן אמר לה אית לך סהדי דתבעינהו מינך מחיים ולא יהבת נהלייהו אמרה ליה לא. אמר לה אם כן הויא תפיסה לאחר מיתה ותפיסה לאחר מיתה לאו כלום היא. הא קמן בהדיא שאם [רוצה] יכול לתפוס הפקדון בשביל חובו אע"ג דלאו שפיר עבד ולא נקרא איש אמונים מכל מקום אי תפס תפס ויכול לטעון עד כדי דמי הפקדון. וא"ת לנדון דידן נמי הויא תפיסה לאחר מיתה ולאו כלום היא דהא לית ליה סהדי דתבעוה מיניה מחיים דראובן ולא יהבה ניהליה. לא קשיא כלל דלא אמרינן הכי אלא לדינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח. אבל האידנא שכבר תקנו הגאונים ורבנן דמתיבתא למגבי בעל חוב מיתמי אפילו מטלטלין תפיסה דלאחר מיתה הויא תפיסה וכן כתב הריא"ף ז"ל בפרק הכותב והפוסקים. והרב ז"ל מפרש להאי עובדא בדליכא עדים וראיה וא"כ קשיא אמאי לא מהימנא במגו דלקוחים הם בידי לומר מחיים תפיסנא. ומשום הכי כתב ז"ל דלא דיינינן הכי אלא דוקא במלוגא דשטרי דלא יכלה למימר לקוחים הם בידי דאמרינן לה אחוי שטרך דקי"ל אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה אבל מידי אחרינא לא דמצי למימר לקוחים הם בידי מהימן נמי כי אמר מחיים תפיסנא. ואפילו היכא דאיכא סהדי שבאו לידו סחורה זו בתורת פקדון דתו לא מצי למימר לקוחה היא בידי או ממושכנת היא בידי כאשר כתבו הפוסקים והתוספות בפרק הכותב. והרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' שאלה ופקדון וז"ל הפקיד אצל חבירו בעדים וכו' אין השומר יכול לטעון חזרתי ולקחתיו ממנו או נתנו לי במתנה לפיכך אם מת השומר מוציאין הפקדון עצמו מן היתומים בלא שבועה. מכל מקום יש לו מגו אחד מגו שיכול לומר נאנסו או החזרתים לך דקיימא לן המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים ומגו שיכול לטעון אחת מאלה הטענות נאמן לומר חוב יש לי על אביך ואני תופסם בחובי ובשבועה. ואפילו תאמר דאיכא עדים וראיה כלומר שהפקיד אצלו בעדים ויש עדים שראו עתה הפקדון אצלו דהשתא ליכא שום מגו מכל מקום צריך שיכירו העדים שזהו החפץ שהפקיד אצלו. אבל בנדון דידן שהיו סחורה של חרבות שבאים מהם לאלפים ולרבבות. אפילו שראו העדים שיש בידו של הנפקד חרבות יכול לטעון אותם שהפקיד אצלי נאנסו או החזרתים לו ואלו אחרות הם שהרי יש מהם הרבה מאותו מין ומאותו אומן וכולם דומים. וכי תימא שיש עדים שלא זזה ידם מן הפקדון משעה שהופקד עד עתה מ"מ היה לו לחכם הפוסק לחקור על זה ולא נתן אל לבו לדעת אם יש עדים או לא אלא כיון שהודה לוי שהסחורה היא של ראובן גזר אומר שיחזירה לחנוך בנו וטעה טעות מפורסם שהרי נאמן במגו ותופס אותן בהוצאתו ולפשיטות הדבר אני חוכך שמא לא כך היה המעשה. והוי יודע שאפילו יכפור חנוך שלא צוה אביו להציל הסחורה ולהוציא עליה הוצאות נאמן שמעון במגו לומר כך צוה ראובן אביך להוציא מעות ולהציל. ומה שיש לדקדק אם עמד שמעון מאליו והציל הסחורה והוציא עליה הוצאות כיון שראובן לא היה יכול להציל שהרי ראובן היה במצרים אם נוטל מה שהוציא או דילמא יכול ראובן או יורשו לומר למה לך להוציא הוצאות על שלי אני הייתי הולך ומציל ואם יאבדו מה לך בזה ואין לך אלא שכרך. וענין דבר זה הוא שאם היתה הסחורה הולכת לאיבוד וקרובה להפסד עד שאם היו שם הבעלים היו מתייאשים ממנה לפי שאינם יכולין להציל דומיא דהא דתניא שיירא שהיתה הולכת במדבר וטרפה גייס אם אינם יכולין להציל ועמד אחד מהם והציל הציל לעצמו. ובנדון דידן נמי תבוא עליו ברכה שרוצה ליטול הוצאתו ולהחזיר השאר. הרי שאפילו הבעלים אם היו שם יכולין להציל אפילו על ידי הדחק אפילו אם אמר לעצמי אני מציל לא אמר כלום דלא אמרינן בכי האי הציל לעצמו אלא היכא שהבעלים שם ולא רצו להציל נתייאשו ממנו אבל היכא שלא היו שם הבעלים כנדון דידן לא אמרינן לעצמו הציל. הילכך בנדון דידן אם היו הבעלים יכולין להציל ע"י הדחק אם היו שם אם התנה בפני בית דין נוטל מה שהוציא כההיא דשטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו יפה מאתים הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה בפני בית דין חייב ליתן לו דמי שלו והכא נמי לא שנא. שוב בא המעשה הזה לפני וחקרתי עליו ואין שם לא עידי פקדון ולא עידי ראיה וטען חנוך לא נתן לך אבי רשות להוציא על הסחורה אלא ההוצאות הנהוגות אבל הוצאה זו המרובה לא נתן לך רשות ונתפשרו ביניהם שישלחו לאצתנבו"ל ואם תבוא משמעון תשובה נצחת תחייב את חנוך שבתוך ל' יום יפרע חנוך ללוי שלוחו של שמעון מה שיתחייב וב"ד של אצתנבו"ל השביעוהו שבועה חמורה על כל ההוצאות הנהוגות והבלתי נהוגות זולת ל"ג פרחים זהב שלא רצה לגלות למי נתנם ולא לישבע עליהם. עוד טען כי ראובן דודו שלח לו החרבות וצוהו להוציא מה שצריך האמת כי המאורע הרע ההוא לא נזכר אבל בהיות ראובן עצמו ובשרו לא יוכל להתאפק זרים אוכלים יגיעו. עוד כתבו הב"ד ורבים אנשי אמת העידו על טוב השתדלות שמעון הנזכר ימים רבים עד יצא לאור משפט חרבות נדדו נפלו ביד אדונים קשים כתוא מכמר והכל שבחו אותו על עוצם השתדלותו בדבר ההוא ע"כ. וחנוך טוען היה לך להניחה כי לא היו הולכין לאיבוד ואם יאבדו מה לך ואם אבי נתן לך רשות להוציא לא נתן לך רשות להוציא הוצאה מרובה כזו. ואחר אשר שמעתי טענותיהם אני אומר כי הדין עם שמעון שהרי יש לו כמה מגו חדא שאין זה פקדון שהרי אמר לו תוציא עליהם ההוצאות והכי משמע יהיו בידיך עד שאפרע לך הוצאותיך. ואעפ"י שיש עדים שהיו החרבות של ראובן והוא שלחם הרי מצי למימר חזרתי ולקחתי אותם ומצי לטעון נמי החזרתי לך את שלך והני אחריני נינהו ומגו שיכול לטעון כל אחת מאלה יכול לטעון כך וכך הוצאתי עליהם ובשבועה וכדכתיבנא לעיל. ומכאן אתה לומד כי הל"ג פרחים שלא רצה לישבע עליהם אינו גובה אותן מחנוך אבל שאר ההוצאות גובה אותם ואפי' הבלתי נהוגות מכמה טעמים חדא כיון שחנוך מודה שאביו נתן רשות להוציא הוצאות על הסחורה גם זה מכלל ההוצאה דמה לי מכס מה לי שאר עלילות. ותו כי סחורה זו מוכנת לעלילה והוצאה מרובה שהיא קונטר"אבאנדו. ואעפ"י שכבר הגיעה לאצטנבו"ל עדיין לא יצאה מידי סכנה כי אני ראיתי באסכנדרי"א כיוצא בזה ולקח קונשול הויניציי"נוש החרבות קונטראבאנדו. ועוד שכבר הגיעו החרבות ליד הב"יילו והוי כמציל מיד הגייס ומן הנהר ואנן סהדי שאפילו היו שם הבעלים לא היו יכולים להציל אלא על ידי הוצאה מרובה יותר ממה שהוציא שמעון. ועוד כיון שהחרבות נטענו בשם נכרי והוציא עליו כתב מקויים שחייב להם ד' מאות פרחים היו לוקחים הת' פרחים בדיניהם הילכך מה שלקח פחות מזה הסכום הוא ריוח והצלה. וכי תימא שהחרבות לא היו הולכים לאיבוד הרי הבית דין העידו שכבר הגיעו ליד הערלים הבי"ילו והאינבשדו"ר ונפלו ביד אדונים קשים כתוא מכמר משמע שהיו הולכים לאיבוד אם לא היה השתדלות שמעון. ואפי' תימא שאין הדבר ידוע הרי הוא נאמן במגו שהיה יכול לומר חזרתי ולקחתים נאמן לומר הולכים לאיבוד היו אם לא מפני השתדלותי והוצאתי. וא"ת היה לו להתנות בפני בית דין וכיון שלא התנה אין לו אלא שכרו הא לא קשיא חדא שהרי גם הבעלים לא היו יכולים להציל אלא על ידי הוצאה זו ויותר ואפילו למאן דלא אזיל בתר אומדנא בממונא הני מילי להוציא אבל לאוקומי ממונא אזלינן בתר אומדנא לכולי עלמא והכא אוקומי ממונא שהרי שמעון (ראובן) מוחזק. ותו דלא אמרינן היה לו להתנות בפני בית דין אלא בדבר דלא שייך ביה איהו. אבל בנדון דידן שראובן שלח החרבות ליד שמעון ועשה אותו שליח הרי הצלתן מוטלת עליו ואין צריך להתנות וזה ברור. הילכך מנכה לו חנוך ל"ג פרחי ונותן לו שאר הוצאותיו כאשר נשבע. ואעפ"י שנשבע שלא בפני בעל דינו כיון שנשבע נשבע. ותו שהרי קבל על עצמו חנוך שאם תבוא תשובה נצחת משם שיפרע ואין לך תשובה נצחת יותר משבועה עם המגו כאשר כתבנו כללים דשייכי לזה הדין היכא דאיכא עידי פקדון וגם אנו רואים הפקדון בידו לכל הפוסקים לא מצי למיטען מידי חוץ מרבינו תם שמחלק בין אומן למי שאינו אומן. יש עידי פקדון ואין עדים שראו אותה בידו לדעת הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל אינו נאמן לומר לקוח או ממושכן אע"ג דאית ליה מגו דהחזרתי ולדעת רוב האחרונים נאמן במגו דמצי למימר החזרתי. אם אין עדים על מסירת הפקדון אע"ג דשוייה ראה השתא לפנינו אם הוא מדברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר אע"ג דידוע שזה החפץ היה של פלוני מכל מקום מהימן אותו שבידו לטעון עליו מה שירצה במגו דלקוח הוא בידי ובהא ליכא פלוגתא. ובנדון דידן ליכא סהדי שבאו ליד שמעון בתורת פקדון אלא ששלחם לו ואפשר ששלחם לו ממעותיו או בשותפות וכיון שלא באו לידו בתורת פקדון מצי למטען לקוחים הם בידי וליכא נמי עידי ראיה דמי יאמר שאלו הם החרבות ששלח לו. והוי יודע דאפילו יש עדים שבאו לידו בתורת פקדון כיון שהוא מוחזק מצי למימר קים לי כהנך רבוותא והם רשב"ם והתוספות ואור זרוע והאשרי ובנו ומהר"ם זק"ל דס"ל דאפי' באו לידו בתורת פקדון מצי למימר חזרתי ולקחתים ממך וכ"ש אם הדבר ספק דמספיקא לא מפקינן ממונא ושמעון הוא המוחזק ועיין בתשובות מהר"ר ישראל ז"ל סימן של"ה שהאריך בכיוצא בזה. והנראה לע"ד כתבתי: