שו"ת רדב"ז/אלף רעא
אלף רעא[עריכה]
שאלה שאלת ממני ידיד נפשי אודיעך דעתי בראובן שיש לו חוב על שמעון בנאמנות ומת שמעון בחיי ראובן ואחר כך מת ראובן אם הפסידו בני ראובן מפני שאין אדם מוריש שבועה לבניו. וכשמת שמעון נתחייב ראובן שבועה לבני שמעון ואין יכול להורישה. או דילמא כיון שיש בשטר נאמנות לא הפסיד ונשבעין שלא פקדנו אבא ונוטלין. ואת"ל הפסידו אם כתב לו נאמנות עליו ועל יורשיו מאי: תשובה צריך שתדע דבעיקר הדין איכא פלוגתא אבל מה שהעלו גדולי הפוסקים בשם הגאונים דיתומים מן היתומים ומת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ומפסידין. וטעמא דמלתא דאף על גב דעיקר השבועה תקנה דרבנן היא והוה לן למימר אם אינו יכול לישבע יטול כרבי אליעזר. מכל מקום אלמוה רבנן לתקנתייהו משום תקנה דיתמי שאם אין יכול לישבע יפסידו יתומיו. ומהאי טעמא גופיה אם מת מלוה בחיי לוה והיה חייב שבועה כגון פוגם את שטרו הוה לן למימר נמי אין אדם מוריש שבועה דהך שבועה נמי מדרבנן היא אלא משום תקנת יתומי מלוה שבקוה אדינא דאורייתא ונשבעין שלא פקדנו אבא ונוטלין כיון שהלוה חי לא עבוד לו תקנתא והבו דלא לוסיף עלה. אבל היכא דמית לוה דאיכא תקנת יתמי דלוה אלמוה לתקנתא דידהו דאין אדם מוריש שבועה לבניו כדי שלא יטלו מיתומי לוה. וא"ת מה ראית דאזלת בתר תקנת יתמי לוה ולא בתר תקנת יתמי מלוה אדרבה זיל בתר תקנת יתמי מלוה שנעשו יתומים קודם יתומי לוה וקדם זכותם. וי"ל דמלוה גופיה לא חששו לאפוקי ממונא מיניה. אבל גבי יתומיו חששו דלא לאפוקי מינייהו ממונא כנגד תקנתם שאמרו כל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. והשתא דברירנא דהוי טעמא משום תקנתא דיתמי איכא למימר דאפילו יש בשטר נאמנות לא יגבו בו יתומים מן היתומים כלום וכל שכן לדעת רז"ה ז"ל ואחרים עמו דלאבא שאול דהתם בפרק הכותב אין נאמנות מועיל לגבי יורשים שכבר תקנו ז"ל שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ולפי זה כל שמת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה הפסידו ואינם גובין כלל ואפילו יש בשטר כל נאמנות שבעולם וכן דעת הרא"ה כדעת זקנו ז"ל. ובשם חכמי נרבונה אמרו דגובין בשבועת היורשים מיהת דכיון דאמרינן כדרב ושמואל הבו דלא לוסיף עלה אף זה בכלל ולא דיינינן בהא תרי קולי קולא דרב ושמואל וקולא דאבא שאול ודיינו שנאמר דלא מהני להו נאמנות לגבות בלא שבועה אבל שיפסידו שלא לגבות אפילו בשבועה לא אמרינן. אבל אנו אין לנו אלא דברי הריא"ף והרמב"ם ז"ל שכתבו דנאמנות מהני לגבי יורשין אבל לא לגבי לקוחות וכן דעת הרשב"א ז"ל. ולדבריהם אפי' מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה אם יש בשטר נאמנות הרי לא נתחייב שבועה מלוה לבני לוה ויורשיו נשבעין שבועת היורשין ונוטלין ואם יש נאמנות אף ליורשיו של מלוה על יורשיו של לוה גובין מהם אף בלא שבועת היורשים דכיון דפטר אותו משבועה תנאי גמור הוא ולא שייך הכא לומר תקנת יתומים. ולענין החשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים אם פטרו משבועה שכתב לו נאמנות עליו ועל יורשיו הר"ז גובה בלא שבועה ואצ"ל שגובה מלוה גופיה כיון שכתב לו נאמנות אבל אם לא כתב לו נאמנות כתב הריא"ף ז"ל בתשובה שכל הנשבעין ונוטלין ואפילו הפוגם את שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע אם הוא חשוד אינו גובה ואפילו מן הלוה עצמו אלא נשבע חבירו היסת ונפטר ע"כ. ואעפ"י שיש חולקין אנו אין לנו אלא דברי הרב שכל דבריו דברי קבלה הם. והוי יודע דלא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא דוקא הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. אבל שבועת פוגם את שטרו או עד אחד מעידו שהוא פרוע אדם מורישו לבניו ונשבעין שבועת היורשין ונוטלין אפילו מיתומי לוה. כך העלו הפוסקים ומכללם הרמב"ם ז"ל אלא דקשיא לי בשלמא פוגם את שטרו הוי דרבנן אבל עד אחד מעידו שהוא פרוע הוי מחוייב שבועה דאורייתא ואין היורשין יכולין לישבע שבועתו ואמאי נוטלין אפילו מלוה וכ"ש מיורשי לוה. וי"ל שהתירה חייבה שבועה להכחיש את העד היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר דמית שטרא בחזקתו קאי שהרי לא הורע כלל מפני עדות העד. ובשלמא היכא דחשוד על השבועה או היכא דאינו יכול להכחיש את העד כנסכא דר' אבא בדין הוא שיפסיד. אבל הכא לא מפני גריעותו וגריעות טענתו הוא דאינו נשבע אלא משום דמית והוי אונס הילכך לא בשביל זה יפסידו יתומיו ואם הלוהו ע"י ערב אפי' קבלן אין גובה כלום דערב בתר יתמי אזיל. ואם נשא ונתן ביד הוי כאלו הוא לוה מן המלוה והלוה ללוה ופורע למלוה וחוזר וגובה מן היתומים כדין בעל חוב דעלמא. והנלע"ד כתבתי: