שו"ת רדב"ז/אלף רסט

אלף רסט

שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהיה חייב לשמעון מנה וגם היו בידו מעות של יתומה בתורת פקדון ושלח ראובן מנה ליד שמעון וכתב לו תקח חצי המנה בחובך והחצי תתן ליתומה. ואחר שבאו המעות ליד שמעון החזיק בכל המנה בחובו. ובית דין שלחו לראובן שיתן מה שחייב ליתומה והשיב כבר שלחתי לה חצי מנה ושלח שטר אפטרופוסות שמנה הוא וחכם אחד עמו שהיו דיינים באותו זמן את שמעון זה אפוטרופוס ליתומה זאת וכתב ראובן הנזכר הנה המעות של היתומה היו פקדון בידי ובתורת פקדון שלחתי לו החצי מנה שהוא היה אפטרופוס ליתומה כאשר נראה משטר האפטרופסות שחתום מב' הדיינים שהיו בזמן ההוא ועוד כי שלשתם עשו שליח לקבל מעות שהיו ליתומה במקום אחר הילכך לא היה לו לשמעון לתפוס המעות בשביל חוב אחר. ושמעון טוען כי מעולם לא נתרצה בזה האפטרופוס והראיה שהשטר יוצא מתחת יד אחד מהדיינים. ומה שטוען שהוא פקדון לאו כל כמיניה ואפילו אם תמצא לומר שהם פקדון בידו מי יאמר שאלו המעות בעצמם הם של פקדון דילמא אחרים הם ואני תפוס בהם ועל היתומה להביא ראיה שאלו המעות בעצמם הם של פקדון. יורה המורה הדין עם מי: תשובה הדבר ברור אצלי שאין שמעון נאמן לומר לא קבלתי עלי האפטרופסות כיון שנמצא כתוב וחתום מהדיינים דאם איתא דלא קבל לא הוו חתמי דייני או מקרע הוו קרעי ליה ומה שיוצא מתחת ידי הדיינים אינה ראיה כי כן המנהג שטר נותנים ביד האפטרופוס ושטר מכחיש בבית דין וכן כתב הראב"ד זכרונו לברכה ואעפ"י שאם היה רוצה שמעון להסתלק מהאפטרופסות כל עוד שלא באו מעות היתומים [היה יכול] כדאי' בתוספתא הנ"מ מתחלה אבל עתה כדי לעכב המעות של היתומה הוא עושה ודמיא להא דאמרינן האי צורבא מרבנן דאמר שמעתא אם בשעת מעשה אמרה אין שומעין לו וכתב רש"י ז"ל דילמא משקר. והמפרשים אמרו דחס ושלום לא חשדינן ליה דמשקר בכוונה אלא משום מעשה שבא לידו מדמה מלתא למלתא ואין מדקדק יפה ותו דלא הוה ליה לסלוקי נפשיה [עד] שיבא לב"ד כדי שימנו אחר במקומו. ותו דחזקה על בית דין שאין יוצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידם אם איתא דלא נתרצה שמעון היו ממנין אחר משום תקנת היתומה. ותו שהרי נהג באפטרופסות שהרי מינה שליח לגבות מעות היתומה בחברת הדיינים והוא לא היה דיין. ואם יכחיש שמעון שמעולם לא חתם על שטר שליחות זה הרי הוא חייב שבועה שהרי אחד מהדיינים אומרים שחתם על שטר השליחות בתורת אפטרופוס. שוב נמצא שהשליח בעצמו מעיד כי שלשתן היו חתומין בשטר השליחות כאשר כתב ראובן. ונמצא לפי דבריו נהג באפטרופסות ואפילו יביא שמעון עדות ששמעו מפיו שלא היה רוצה להיות אפטרופוס אינה ראיה שכך הוא דרכו של עולם אין אדם מתרצה בכיוצא בזה עד שמפצירין בו ובאותה שעה לא נתרצה ושוב נתרצה אם לא שיביא ראיה שהשטר נכתב שלא ברצונו. ואעפ"י שאין כתוב בשטר בעצמו ששמעון נתרצה להיות אפטרופוס אלא אנו בית דין מנינו את פלוני וכו'. מכל מקום כך הוא נוסח לשון האפטרופסות ושאלנו את פי הסופרים ואמרו שכך דרכם לכתוב בכל שטר אפטרופסות והטעם הוא כדי שלא יוכל הבעל דין לומר לאו בעל דברים דידי את לומר שעל פי בית דין נתמנה ואין כוונת השטר לכוף האפטרופוס שיקבל עליו מינוי זה כדי שנצטרך לכתוב ונתרצה פלוני וכו' שהרי כל זמן שירצה להסתלק אם עדיין לא בא ממון היתומים לידו יכול לבא לבית דין ולהסתלק. ואם כן איך יכתבו בשטר שנתרצה כיון שיש בידו כל שעה שלא לרצות וזה ברור לכל מי שירצה להודות על האמת. ומעתה אפילו שיאמר אחד מן הדיינין שלא נתרצה כיון שכתב ידו יוצא ממקום אחר אינו נאמן כיון שמכחיש דבריו שהרי מתוך השטר נראה שנתרצה שאם לא כן שקר חתמו. וגדולה מזו אמרו עדים החתומים על המכר וכתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים לומר תנאי היה במכר כיון שנכתב שטר המכר סתם. דהא דאיבעי' ליה לרבא תנאי היו דברינו מאי ואמר ליה רב נחמן כי אתו לקדמנא אמינא להו קיימו שטריכו וחותו לדינא דמשמע דתנאי היו דברינו נאמנים הני מילי בתנאי שאפשר להתקיים עדיין דלא מיעקר סהדותייהו לגמרי אבל בתנאי דמיעקר סהדותא כגון שאין בידו לקיים התנאי או שעבר זמנו של תנאי אינם נאמנים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכן כתבו המפרשים ובעלי החדושים. ובנדון דידן הוי מעקר סהדותא שהרי אומר שלא נתרצה והשטר מעיד שנתרצה ושוב אינו חוזר ומגיד. ואם באנו לחלק בין עדים לדיינים איפכא מסתברא דאי עדים לא מהימני לומר תנאי היה כל שכן דיינים דהא לא רמי עלייהו לאסהודי ולא דכירי כסהדי. וא"ת שהרי ראובן הוא הדיין והוא הבעל דין ואינו נאמן לומר ששמעון היה אפטרופוס של היתומה. לא קשיא כלל חדא דהא איכא דיינא אחרינא בהדיה. ותו דהרי כתב ידו הוא שמעיד וקודם שהגיעו מעות היתומה ליד ראובן מינה את שמעון אפטרופוס עליה כמו שנראה מפורש מזמן הכתוב בשטר האפטרופסות. וכי תימא דראובן זייף וכתב הזמן מוקדם הא ליתא כלל כי השטר של האפטרופסות הוא כתב יד הסופר המפורסם אשר במצרים שמו רבי נתן והוא לא יצא ממצרים כלל. והשטר נכתב במצרים וראובן קבל מעות היתומה באיסטנבו"ל כאשר הוא מפורסם. הילכך אין ראובן דיין ובעל דין כי בשעה שנעשה בעל דין כבר נסתלק ממנו דיינותו. ודבר ברור הוא אלא מפני שראיתי אחרים שהם מסתפקים בזה כתבתיו: גם היה אפשר לומר כי אין ראובן בעל דין של שמעון אלא היתומה. כי ראובן ממה נפשך שצריך הוא לפרוע או ליתומה או לשמעון. וכ"ת משום דלא לימרו דשלח ידו בפקדון להא לא חיישינן שהרי הוא צווח ואומר כי פקדון היו אצלו ובתורת פקדון שלחם אלא ששמעון העביר עליו ועל היתומה הדרך הרי כיון שנתברר ששמעון היה אפטרופוס של היתומה בשעה שהגיעו המעות לידו כאלו הגיעו ליד היתומה ושוב אין יכול לעכבם לעצמו משום חוב אחר שיש לו אצל ראובן המשלח: ואם יטעון שמעון שקודם שבאו לידו המעות לא קבלם אלא לעצמו לבד ולא ליתומה אעפ"י שבשעת הקבלה קבל סתם ישבע על זה או יקבל חרם סתם כי בשעה שקבלם לא קבלם אלא לעצמו. עוד אני אומר שאפילו לא היה שמעון אפטרופוס של היתומה אין יכול לעכבם בשביל חובו כיון דאיכא סהדי דפקדון היו אצל ראובן חזקה על חבר שראובן חכם הוא שלא שלח ידו בפקדון ובתורת פקדון שלחם כאשר כתב הוא לבסוף. ואע"ג שאין נאמן לומר פקדון היו אחר שתפסם שמעון בחובו. מ"מ כיון דאנן ידעינן דפקדון היו בידו. נאמן הוא לפרש דבריו הראשונים דמה שאמר לו תחלה והחצי תתן ליתומה בתורת פקדון קאמר דחזקה על חבר כדכתיבנא. ותו דאומדן דעתא הוא שלא שלח אותם בתורת חוב כדי שיחזיק בהם שמעון אלא בתורת פקדון כדי שיגיע ליד היתומה. ואע"ג דאיכא פלוגתא אי מפקינן ממונא באומדנא דמוכח. כההיא דגמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו. הרא"ש ז"ל פסק בתשובה דקיימא לן כר' אחא דמפקינן ממונא ואפילו למאן דפליג עליה ואמר דלא מפקינן ממונא מאומדנא מוקמין ממונא מאומדנא והכא נמי מוקמינן ממונא אחזקתיה דפקדון היו ובתורת פקדון שלחם. ואע"ג דכתב ראובן כי מרוב דוחקו לא יכול לשלוח כל המעות של היתומה ומשמע מכאן ששלח ידו בפקדון מכל מקום לא מפני ששלח ידו באלו המעות האחרונים נדון אנחנו ששלח ידו גם בראשונים דדילמא אנוס היה באחרונים. ותו דהמעות בלתי קשורים היו וראובן הוי כשולחני דכתב רבינו תם ז"ל דלאו דוקא שולחני אלא כל מי שרגיל לישא וליתן במעות. וכיון שכן מותר היה ראובן לישא וליתן בהם ולא חשיב שולח יד בפקדון: עוד יש טעם שלישי דאפילו תימא דמלוה היו המעות של היתומה אצל ראובן קיימא לן הולך ותן גבי מלוה ופקדון כזכי דמי. וראובן עשה את שמעון שליח לתת המעות ליד היתומה כאשר כתב לו בכתבו והחצי תתן ליתומה ואם יתן שמעון ליתומה החצי עשה שליחותו ונתקיים השליחות ואם לאו בטל השליחות והוי כאלו המעות עדיין הם ביד המשלח ולא יצאו מרשותו ועתה הרי הוא אומר בכתבו ראשון ושני שינתן החצי ליתומה לפי שהם פקדון בידו והדבר ברור בכל הגמ' שאם לא עשה השליח שליחותו נתבטל השליחות בין לענין ממון בין לענין גיטין. וראיתי להרמ"ה ז"ל שכתב כן בכיוצא בזה וזה לשונו אם השליח בא להחזיק בהן בשביל חוב שיש לו אצל המלוה או המפקיד אין יכול. דכיון דאמר לו הולך כמאן דאמר ליה וכי דמי או הולך ע"מ שתתן לו לפלוני דמי. ואי מקיים תנאי זכי ואי לא לא זכי וכאלו לא יצא מיד הלוה או הנפקד עד כאן. והדבר ידוע כי תן עדיף מהילך והא גבי מתנה דהולך לאו כזכי סבר הרמב"ם ז"ל דתן כזכי דמי. ואע"ג דאיכא מאן דפליג עליה בהא מכל מקום לדברי כולם תן עדיף מהולך. ולגבי מלוה ופקדון שניהם מהני. וא"ת בשלמא התם החזיק השליח בשביל חוב מי שנשתלחו לו אבל בנדון דידן החזיק השליח בשביל חוב שיש לו אצל המשלח ויכול להחזיק וכן נמצא כתוב בתשובה לא ידעתי למי וז"ל ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ראובן לשמעון טול מנה זה וזכי בו ללוי שאני חייב לו. וקבל שמעון המנה בשתיקה ולאחר שקבל אמר אני זכיתי באלו המעות בשביל החוב שאתה חייב לי זכה שמעון במנה וראיה מדאמרינן ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי ונטלה ואמר זכיתי בה זכה בה. והכא נמי נכסי ראובן כלפי שמעון ולוי הם כמציאה והפקר וכי היכי דהתם זכי הכא נמי זכי עד כאן. ואפילו אם תרצה לומר שזהו בעל התרומות שחולק עם הרמ"ה בדין הראשון כמו שכתוב בטור ומאן לימא לן דדינא שוה בתרוייהו דילמא מודה הרמ"ה בדין זה דאם החזיק השליח בשביל חוב שיש לו אצל המשלח זכה. י"ל דלעולם הרמ"ה חולק בשני הדינין. חדא דהא תלי טעמא דהוי כאומר לו על מנת שתתן לפלוני. ואי לא מקיים תנאיה הוי כאלו לא יצא מיד הלוה והנפקד. הכא נמי כיון דלא קיים תנאיה הוי כאלו לא יצא מיד המשלח. ותו דכד דייקת בה שפיר תשכח דכל שכן הוא דהשתא היכא דהחזיק בשביל חוב שיש לו אצל מי שנשתלח לו נתבטל השליחות אע"ג דלא איכפת ליה למשלח כל שכן אם החזיק השליח בשביל חוב שחייב לו המשלח שנתבטל השליחות דודאי קפיד בהכי דניחא ליה דליקום בהימנותיה כל שכן הכא שאומר שהם מעות של פקדון. וזה טעם ברור מאד עד שאני אומר שבעל התרומות יודה בה. ואותה תשובה איני יודע מי שנאה. ומהך דמציאה אין ראיה כלל לדעתי. דהתם אם תתבטל השליחות כ"ש שזכה המגביה מההפקר אבל בנדון דידן אם נתבטל השליחות חזר הממון להיות ברשות המשלח והרשות בידו ליתנו לכל מי שירצה מבעלי חובותיו. ואפילו את"ל דתליא בפלוגתא על הרמ"ה ז"ל יש לנו לסמוך. חדא שהוא רב גדול מובהק ומפורסם. ותו שיש בידינו כלל גדול מקדמונינו שכל סברא שמביא הטור ז"ל באחרונה עליה יש לסמוך. ותו שכתב אבל הרמ"ה כתב וכו'. וזה הלשון משמע למבינים שזו היא הסברא שהוא חפץ בה. הילכך כיון דאיכא תלתא טעמי חדא שטר אפטרופסות לשמעון. ותו דמעות היתומה היו פקדון ביד ראובן כדי לאחזוקי גברא רבא בשולח יד בפקדון לא מחזקינן. ותו דלא עשה השליח שליחותו ובטל השליחות וכאלו לא יצאו מיד ראובן. ועתה אומר שהם פקדון של היתומה הדבר ברור שמוציאין משמעון ונותנין ליתומה וחוזר שמעון בחובו על ראובן. ואפילו אם תרצה לומר שאין ראובן נאמן לומר פקדון היו בידי ובתורת פקדון שלחתים. מכל מקום כיון שאנו רואים כאלו המעות עדיין לא יצאו מיד ראובן מהטעם שכתבתי למעלה הוי כאלו הם מונחים ביד בית דין. ובאין שמעון והיתומה לגבות מהם חולקין בשוה לא לפי החובות. ואע"ג דמלוה של שמעון מלוה בשטר ושל היתומה על פה כיון דמודה שמעון שעדיין חייב ראובן המעות ליתומה תו ליכא למיחש לקנוניא. ולהאי טעמא נמי אי טעין שמעון שקודם שבאו המעות לידו אמר שאינו רוצה להיות שלוחו של ראובן לתת המעות ליתומה ולקח אותם מיד השליח לעצמו בחובו מה שתפס תפס. אבל אם מודה שתחלה כשלקחם לקחם לעשות שליחותו של ראובן כפי מה שנראה מן השאלה או שיש עדים על זה שוב אינו יכול להחזיק על עצמו מהטעם שכתבנו. אבל לפי הטעם שכתבתי שהיו פקדון כאשר הוא מפורסם וראובן שלחם בתורת פקדון כאשר נראה מכתביו אפילו שמעון צווח ואומר לעצמי אני נוטל אין שומעין לו לתפוס הפקדון ואפילו יתברר שאין אלו המעות אותה של פקדון בעצמם כיון שהחזירם לפקדון דהיינו שמצוה לתת אותם ליתומה עדיין יש להם דין פקדון דלא אמרו שולח יד בפקדון או שואל שלא מדעת נתחייב באונסיו אעפ"י שהחזיר למקום שנטל אלא לתועלת המפקיד. דאלת"ה לדעתו תקנו כן שהרי יבא המלוה של הנפקד ויגבה מהם אעפ"י שהמפקיד עומד וצווח יאמר לו כבר שלח בהם יד ונעשו מלוה אצלו. וג"כ אם מת נעשו כשלו ותגבה מהם אשה כתובתה ונמצא המפקיד מפסיד אלא ודאי לא אמרינן הכי אלא הרי הוא כפקדון שקבל עליו אחריותו. וכל שכן עם מה שכתבתי למעלה שהיה מותר ראובן להשתמש בהם וזה פשוט מאד. והוי יודע שאפילו היה הדין עם שמעון לא נקרא איש אמונים דאע"ג דקיי"ל דהמחזיק בפקדון של ראובן בשביל חוב שיש לו אצלו יכול לעשות כן מדינא ולא מפקינן מיניה אפ"ה לא נקרא איש אמונים. והכי איתא בהדיא במדרש על פסוק בידך אפקיד רוחי כיון שאדם מפקיד רוחו בידו של הקדוש ברוך הוא אף ע"ג שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב"ה מחזיר לו פקדונו וחוזר השליח ונוטלה ועל כן נקרא נוצר אמונים דכתיב אמונים נוצר ה'. וכל מי שאינו עושה כן לא נקרא איש אמונים וכן כתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך. והנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן' אבי זמרא: