שו"ת רדב"ז/אלף רסו
אלף רסו[עריכה]
שאלה שאלת על מה שכתבתי בתשובה משם הריטב"א ז"ל על מי שנשבע לבטל איסורין דרבנן בקום עשה כגון שנשבע שיאכל שומנו של גיד או סתם יינם שלא חלה שבועתו ומוטב שיבטל שבועתו בשב ואל תעשה אע"ג שהיא מן התורה ולא יעבור איסורא דרבנן בידים ותמהת על זה שהרי הרשב"א רבו כתב בתשובה בהפך סימן כ"ד וז"ל ולא עוד אלא בביטול מצוה דרבנן חיילא שבועה שאלו נשבע שיאכל שומנו של גיד ולא אכלו או שישתה סתם יינם ולא שתה חייב וכדאיתא התם גבי האי מתניתין דאכל נבלות וטרפות דאוקמוה רב ושמואל ורבי יוחנן בכולל לדברים המותרים עם דברים האסורין ור"ל אוקמה אמפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דר' עקיבא דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהו ואמרינן בשלמא לריש לקיש משכחת בהין ולאו אלא לר' יוחנן בלאו משכחת לה בהין היכי משכחת לה אלמא אפי' באוכל חיילא עד כאן. וכן כתב בתשובה אחרת סימן תרי"ד: תשובה אמת הוא שכן היא סברת הרשב"א והרא"ש ז"ל אבל דעתי וסברתי החלושה נוטה אחר דעת הריטב"א ז"ל בזה מהטעם שכתבתי באותה תשובה שכל מי שיתאוה לעבור על איסורין דרבנן ישבע עליהם ונמצא עובר עליהם ברשות בית דין ויבואו לזלזל באיסורין דרבנן. וההיא סוגיא לא קשיא דאיכא למימר דהכי פריך לא מיבעיא אי שבועה לא חיילא בהין על חצי שיעור דקשיא לתרוייהו אלא אפי' תימא דאתי שבועה דאורייתא וחיילא אחצי שיעור דרבנן בשלמא לר"ל משכחת לה אלא לרבי יוחנן היכי משכחת לה. ודכוותא בגמרא טובא ואחד מהם פרק הבא על יבמתו כהן גדול שמת אחיו חולץ ולא מייבם ואמרינן עלה בגמרא קא פסיק ותני לא שנא מן הנשואין ולא שנא מן האירוסין בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה עשה ולא תעשה אלא מן האירוסין יבוא עשה וידחה לא תעשה. גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה. ובפרק שני נזירים משמע דעשה השוה בכל דוחה לאו ועשה שאין שוה בכל. ואם כן היכי קאמר גמרא הכא בשלמא מן הנשואין וכו' אלא מאי אית לך למימר דלרווחא דמלתא פריך הכי דלא בעי למפרך אלא מן האירוסין והכי קאמר לא מיבעיא אי אית לך ההיא דפ' שני נזירין דקשיא תרוייהו אלא אפי' לית לך ההיא ולא שאני לן בין לאו ועשה השוין לשאינן שוין בכל מכל מקום קשיא מן האירוסין ובמאי דמתרץ מתרץ תרוייהו ובנדון דידן נמי לא שנא. אי נמי יש לחלק דחצי שיעור חמיר לר' יוחנן משום דאסור מן התורה ולר"ל יש לו עיקר מן התורה ולפיכך לא אתו לזלזולי ביה הילכך אתי שבועה דאורייתא וחיילא עליה דאית בה לאו דלא יחל דברו ועשה דכל היוצא מפיו יעשה אבל שאר איסורין דרבנן דלית להו עיקר מן התורה אתו לזלזולי בהו ועשו להם חיזוק יותר משל תורה ולא חיילא עלייהו שבועה לבטלן ומוטב שתתבטל שבועתו בשב ואל תעשה ממה שיעבור על איסורין דרבנן בידים אם אי איפשר בהתרה. ראיה לחילוק זה מה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות שבועות וז"ל שבועה שאוכל פחות מכזית נבלה וטרפה חייב בשבועה ואע"ג דאיהו ז"ל פסק כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה אתי איסור שבועה דאית ביה לאו ועשה וחייל עלה. וכתב ז"ל פרק ג' מהלכות נדרים וז"ל הנודר שיצום בשבת או ביום טוב חייב לצום שהנדרים חלים על דבר מצוה וכו' וכן הנודר שיצום יום ראשון וכו' הרי זה חייב לצום ואין צריך לומר ראש חדש. פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים הללו הואיל והצום אסור בהם מדברי סופרים הרי הן צריכים חיזוק וידחה נדרו מפני גזרת חכמים ע"כ. ומעתה אתה דן קל וחומר אם הנדרים שחלים על דבר מצוה כדבר הרשות אינם חלים לבטל דבר מדברי סופרים משום דצריכין חיזוק כ"ש שבועה הקלה שאינה חלה על דבר מצוה שלא תחול לבטל דבר מד"ס משום דצריכין חיזוק. וממה שכתב הרב ז"ל פרק א' דשבועות שמי שנשבע שיתענה בשבת לוקה משום שבועת שוא אין להביא ראיה משום דסבר הרב ז"ל דאסור להתענות בשבת מן התורה וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שכן דעת הרב. ואכתי קשיא לי מאי שנא מההיא דשבועה שאוכל פחות מכזית נבלה וטרפה חייב בשבועה דהא חצי שיעור אסור מן התורה סבירא ליה כר' יוחנן. ויש לומר דסבירא ליה להרב זכרונו לברכה דעינוי שבת אית ביה לאו והיינו דומיא דהנך דקתני כיצד כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית שלא ילבש תפילין ושלא ישב בסוכה בחג הסוכות ושלא יאכל מצה בלילי הפסח או שיתענה בשבת או בימים טובים וכן כל כיוצא בזה עד כאן. ויגידו עליו ריעיו שהם בעשה של תורה אף עינוי שבת בעשה. והנראה לעניות דעתי כתבתי: