שו"ת רדב"ז/אלף רס
אלף רס[עריכה]
שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי באשה שנתאלמנה ותובעת כתובתה מן היורשים והם רוצים ליתן לה כתובתה אבל אינם רוצים להשביעה כדי שאם תמות לא ירשו אותה יורשיה מצד אביה דקיימא לן אין אדם מוריש שבועה לבניו ופירושא אין אדם מוריש ליורשיו ממון שחייב להשבע עליו והאשה אומרת שהיא רוצה להנשא ולהכניס נדוניתה לבעל ושישביעוה או יפטרו אותה משבועה כדי שירש אותה בעלה זה האחרון או יורשיה מצד אביה: תשובה הדבר ברור שהדין עם האלמנה כי בשעה שמת בעלה זכתה בכתובתה אלא משום דקיימא לן דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה חייבוה רבנן שבועה והרי היא אומרת לקיים מה שצוו רבנן ואם הם אינם רוצים להשביעה לא מפני זה יפסידו יורשיה או הבאים מכחה לפיכך באה לבית דין ונשבעת אפילו שלא מדעתם וכותבין לה ב"ד איך נשבעה וזכתה בנכסים להורישן ליורשיה או שימחלו לה היורשין השבועה ונמצא שאין זה ממון שחייב עליו שבועה. וגדולה מזו אני אומר בנ"ד שאפילו שלא נשבעה ולא מחלו לה היורשים השבועה וגבתה כתובתה מן הסתם ונשאת לאיש אחר ומתה וירש אותה בעלה אין יורשי בעלה הראשון יכולין להוציא מן הבעל השני בטענה שלא נשבעה שהרי הבעל בנכסי אשתו לוקח הוא ולא יורש ואין אדם מוריש שבועה לבניו אמרו ולא אמרו אין אדם מוכר ממון שחייב עליו שבועה דאלת"ה לא יוכל אדם למכור דבר מכל נכסיו שלא ימצא להם קונה שיאמר דילמא הוא ממון שחייב עליו שבועה ולמחר ימות ויוציאו אותו ממני ולפיכך כשאמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו משום דירושה ממילא נפלה אבל במכר יש לחוש וכדכתיבנא וכשהכניסה את הנכסים לבעלה בתורת צאן ברזל הוי כאלו מכרה אותם לו כיון שחייב באחריותן וכשמתה הרי הוא זוכה במה שבידו הואיל ומתה בחייו ולא הוצרכו לתקן באושא אלא באשה שמכרה בנכסי מלוג הבעל מוציא מיד הלקוחות אבל בנכסי צאן ברזל הדבר ברור שהם שלו כיון שבחייה שעבדה אותם לו הכי מסתברא לי. אבל ראיתי תשובה לרבינו מאיר כתובה במרדכי בפרק חזקת הבתים דמשמע מינה דדין לוקח כדין יורש ובכולם אין אדם מוכר או מוריש ממון שחייב עליו שבועה לבניו שכך כתב דאע"ג דקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו ולא לכל הבאים מכחו אפילו הכי לא מפקינן משמעון מה שהכניסה לו ועוד כתב והני מילי במטלטלי וכו' אבל במקרקעי וכולי. ועיין באותה תשובה ותמצא שהשוה דין לוקח לדין יורש מכל מקום מודה הוא ז"ל בנדון דידן כיון שמתה האשה על היורשין להביא ראיה שלקחה יותר מכתובתה כיון שהם באים להוציא מחזקת הבעל שהכניסה לו או מהבאים מכחה דאיפסיקא הלכתא כשמואל דאמר ומודה לי אבא שאם מתה על היורשין להביא ראיה. ואפילו לדעת הפוסקים דלא כשמואל משום דמסקינן ליה בקשיא מודו בנדון דידן כיון שהבעל מוחזק בנכסים אין מוציאין מידו מן הספק אלא בראיה ברורה שלקחה משל בעלה הראשון יותר מן הראוי לה והכניסה אותו לבעלה השני אבל אם אין שם ראיה אפילו הכניסה לבעל השני יותר מכדי כתובתה הראשונה אין מוציאין מן הבעל דאימור מעשה ידיה הוא או מציאה מצאה או נפלו לה ירושה או מעיסתה קמצה דכתיב וקובץ על יד ירבה אם היתה מוחלקת בעיסתה. ואם לא היתה חלוקה בעיסתה וליכא למיתלי כלל בחדא מכל הני אם האשה לא נשאת ומתה נכסי מלוג שלה או נכסים הידועים מנדוניתה יורשיה יורשין אותם שהרי לא היתה חייבת שבועה עליהם ונכסים הידועים לבעל אעפ"י שהם משועבדים לכתובתה יורשי הבעל יורשים אותם כיון שלא נשבעה. ונכסים שאינם ידועים לא לזה ולא לזה על יורשי הבעל להביא ראיה כיון שמתה. ואם נשאת לבעל והכניסה לו נדוניא אפילו הם נכסים הידועים לבעל לא יטלו יורשי הבעל עד שיביאו ראיה שלקחה יותר מן הראוי לה בכתובתה ובזה אני אומר יפה כח הבעל מכח היורש חדא שהוא לוקח ועוד שהוא מוחזק בנכסים ואין מוציאין הדבר מחזקתו אלא בראיה ואם היו קרקעות לא תועיל בהם חזקה שהקרקע בחזקת בעליה עומדת ונותנין אותם ליורשי הבעל כיון שלא נשבעה ומתה וכן כתב רבינו מאיר באותה תשובה ופשוט הוא. וגדולה מזו כתב הריא"ף ז"ל בתשובה שיכולה אלמנה לישבע על כתובתה מבלי שתתבע כתובתה כדי שלא תפסיד מזונותיה בתביעת כתובתה ושלא יפסידו יורשיה אם תמות בלא שבועה והכי משמע בהדיא פרק כל הנשבעין דמותיב רב אושעיא מתה יורשיה מזכירין כתובתה ומוקמינן לה שנשבעה ומתה ועד כאן בשלא הפסידה מזונותיה עסקינן ולכך אם לא הזכירה כתובתה אנו חוששין שמא מחלה דאי לא משכחת לה אלא בשהפסידה מזונותיה וכי בשופטני עסקינן שתשבע על כתובתה ותפסיד מזונותיה ותמחול להם כתובתה בכדי אלא ודאי כדאמרן וכן היה דן הרא"ה ז"ל. והנלע"ד כתבתי: