שו"ת רדב"ז/אלף רנה
אלף רנה[עריכה]
שאלה שאלת ממני ידיד נפשי במעשה שהניח ישראל חביות של יין של צמוקים בבית אחד של החצר והניח המפתח ביד הנער והנער נתן המפתח ביד העכו"ם שומר הפתח ובתוך הבית שיש בו היין יש דברים אחרים שהם נתונים ברשות העכו"ם שאפי' יכנס אין אדם אומר לו למה נכנסת. אבל היין עדיין לא נגמר אלא אחר שנשרו הצמוקים במים ג' ימים כמנהג מוציאין את הצמוקים ודורסין אותן ברגל בתוך גיגית גדולה ואחר כך מחזירין את הצמוקין בתוך החביות ועולה החרצנים והזג למעלה על פי החביות והמים למטה ובאותו הזמן נשאר המפתח ביד העכו"ם מקצת היום וכל הלילה והוא ישמעאלי שהיין אסור להם כפי דתם היש לחוש למגע או לא: תשובה תחלה צריך לדקדק אם מה שדורסין בתוך המאגוד נקרא המשכה או לא. כתוב בהגה"ה וזה לשונה ורש"י וריב"ן פירשו דאפילו בלא נתינת סל אלא שפנה את הענבים אילך ואילך ויין צלול בכוס באמצע נקרא המשכה. ושמא לדבריהם זהו בשלא נשארו ענבים עד שולי הגיגית שהיין צלול שם עד כאן בנדון דידן הדבר ברור שנשארים הצמוקים בשולי הגיגית. עוד נראה לומר שלא תקרא זו המשכה כיון שהוא עתיד לחזור ולערב הכל כאשר הוא המנהג ואין עושה כן אלא כדי שיהיה נוח לידרס וכיון שלא נתכוון להמשיך לא תקרא המשכה ועוד שאפי' מה שעוצרים הצמוקים בשעת הדריסה לא הוי המשכה שהרי אין המשקה צלול כלל אלא מעורב בו חרצנים וזגים וצמוקים שלמים וזה נראה לעין ודכותה אמרו המפרשים ז"ל וזה לשונם וגיגית שהיא דרוכה ועדיין לא המשיכו ממנה ורצה ישראל או אחר לקחת ממנה בכוס לנסות אם הוא טוב אם לאו יקח יין וענבים יחד שלא תחשב המשכה ותאסר הגיגית אם יגע בה עכו"ם מכאן ואילך. הילכך בנדון דידן כיון שבשעה שלוקח המשקה מתוך המאגיד אינו מדקדק שיהיה צלול לא הויא המשכה כיון שאינו נבדל מן הזגים והחרצנים דומיא דסל וגרגותני שהיין שנכנסו בהם הוא צלול ומובדל מחרצנים וזגים וכיון שנתברר דלא חשיבא המשכה אפי' אי הוה ידעינן בודאי שנגע העכו"ם מותר וכן כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל עכו"ם שהיה דורס ענבים בחבית אעפ"י שהיין צף ע"ג ידיו אין חוששין משום יין נסך וכ"ש היכא שהדבר ספק. והוי יודע כי חכמי הצרפתים מקילים לומר דר"ה דקאמר מכיון שהתחיל לימשך דווקא משהתחיל לימשך לבור קאמר אבל מתחתונו לעליונו לא הוי המשכה ולפיכך הם מתירין לדרוך עם העכו"ם בגת פקוק אע"ג שאין אנו סומכין עליהם בזה מ"מ למדנו דבעיקר דינא איכא פלוגתא וכיון דאיכא הנך טעמי דאמרינן לעיל אזלינן לקולא. עוד צ"ל אי חיישינן שמא נגע או לא. תחלה צריך שתדע שכל הישמעאלים אסור להם שתיית היין בדתם וגם הנגיעה בו לפי שהם יש להם כלל גדול כל דבר האסור הוא טמא והם נזהרים הרבה מהנגיעה בדברים הטמאים וזה מפורסם מאד הילכך בנ"ד כמה ספקי חדא שמא זה הנכרי שומר דתו ולא שתה ולא נגע או דילמא הרי הוא מכלל אותם שאינם חוששין לדתם ושותה יין ואת"ל שהוא מאלו שמא פתח הבית שמא לא פתח ואם תמצא לומר פתח שמא נגע ביין שמא לא נגע ותו דאזלינן בתר רובא ורוב הישמעאלים נזהרים מנגיעת היין. ותו דכיון דלא נמצא הנכרי בצד היין כיון שנתפס על הנגיעה אעפ"י שאינו נתפס על הכניסה איכא כמה רבוותא דאמרי דהיין מותר דתרתי בעינן לאסור שיהיה נמצא הנכרי בצד היין ולא יהיה נתפס על הכניסה ואע"ג דיש חולקין בזה מכל מקום בנדון דידן שהעכו"ם ישמעאל אזלינן לקולא במלתא דפלוגתא. ותו דכיון דישראל דר באותו חצר מרתת הישמעאלי ואמר השתא חזי לי ישראל דתניא בפרק רבי ישמעאל אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עכו"ם ומלאהו יין ישראל דר באותו חצר מותר ואעפ"י שאין מפתח וחותם בידו וכו'. ואיפסיקא הלכתא כתנא קמא דקאי כרבי אליעזר וא"ת דהתם איירי דאין המפתח ולא חותם ביד ישראל וגם לא ביד הישמעאלי אבל בנדון דידן המפתח היה ביד העכו"ם י"ל דהכא נמי אע"ג שהמפתח ביד העכו"ם כיון שהוא שומר החצר חזקה לא מרע נפשיה ומרתת ולא נגע ולא זייף וזה טעם נכון בהוראה זו ועדיף האי טעמא מהא דאמרינן בגמרא דקלא ברשות הרבים ופסיק רישיה דתלינן דאמר עכו"ם דילמא אבדה בהמתו וסליק התם לעיוני בתרהא והלכתא כרבינא לקולא והרי אתה רואה שחששא זו רחוקה ואפ"ה תלינן בה וכ"ש הכא דתלינן דילמא חזי ליה ישראל שיכנס אל היין פתאום ומרע חזקתה וכמה איסורי תורה התירו משום חזקה זו כ"ש איסור מגע ישמעאל שאינו עובד ע"ז וגדולה מזו התיר ר"ת ז"ל וז"ל הסמ"ג ומעשה היה שהלכו יהודים מיישובם למנין ביום הכפורים והניחה יהודית אחת מפתח המרתף ביד אשה נכרית שכנה והתיר רבינו תם ז"ל את היין מפני שאומרים העכו"ם יהודאי לא מנטרי שבתא כדאמרן פרקא קמא דע"ז עכ"ל. והרי מכאן ראיה גמורה לנדון שלנו ומכל שכן השתא ומה התם שהלכו חוץ לעיר ממש לא חששו. הכא שהם דרים בחצר לא כל שכן ואפי' שהיה המפתח ביד הנכרי בלילה אין לחוש כלל. תדע שלא הלכו בדבר להחמיר אלא להקל דגרסינן בירושלמי קרונות של בית רבי הפליגו ארבע מילין והתיר רבי את היין מפני שיש בדרך כובין ואיטדי וסבורים שהם בני אדם ממש ויראים ליגע ביין עכ"ל. ותו איכא טעמא אחרינא להתיר כיון שלא מסר לו המפתח אלא הנער ולא בעל הבית מרתת ולא נכנס וכל שכן דלא נגע דנתפס נמי על הכניסה שיודע הוא כי מיד ישאלו המפתח מן הנער והנער ישאל מאתו המפתח. ותו דלמאי ניחוש אי שמא נגע בחנם לא חיישינן. ואי כדי לשתות ממנו כמות שהוא בלתי בישול בשמש מעורב עם החרצנים והזגים לא חיישינן. ואי משום אחלופי כלומר שלקח מן היין ונתן במקומו מים אין זה דרך הישמעאלים שאם היו מוצאין ברשותו יין היו קונסין ומייסרים אותו הילכך אין לחוש. ותו דמסירת המפתח מסרו לו לא שמירת הבית. וז"ל הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה ואם אמר לו אחוז מפתח זה עד שאביא היין מותר שלא מסר לו שמירת הבית אלא שמירת המפתח עכ"ל והכא נמי כיון שבתחלה היה המפתח ביד הישראל והנער מסרו לו אין כאן מסירת שמירת הבית אלא שמירת מפתח וברור הוא: עוד אני אומר כי אין יין זה ראוי להקריבו על גבי המזבח דבשלמא יין מגתו כיון שדרך בני אדם לשתותו ומשכר כשר בדיעבד וכן יין צמוקים אחר שנתחמם או אחר שיעבור עליו זמן מה ראוי לשתותו ומשכר וכשר בדיעבד אבל צמוקים שרוים במים מיא בעלמא הוא ואין ראוי לנסך על גבי המזבח דהקריבהו נא לפחתך ואין דרך בני אדם לשתותו ואפילו שימצא אחד או שנים שותין אותו אקראי בעלמא לא נקרא זה דרך בני אדם לשתותו. ותו דמידי דמשכר בעינן וזה אינו משכר כלל עד שיתיישן לפי שעדיין לא עמד כוחו בו ולכן איני רואה שיהיה זה ראוי לינסך על גבי המזבח בעודו בחבית עם הצמוקים וכיון שכן אינו נאסר במגע העכו"ם לדעתי כי התורה אמרה נסך שכר וזה אינו שכר. ומפני שאין אני צריך בהוראה זו לטעם זה לא הארכתי בו אבל דעתי נוטה לסמוך עליו. והראיה שאינו משכר שהרי הישמעאלים נאסר להם השכרות ושותין האכסמה בפומבי ומוכרין אותה בחנויות ואין מוחה בידם והיא צמוקים כתושים שרויין במים ומעבירין אותו במסננת. ועדיין אבקש לי ראיה לדין זה כי מה שכתבתי הוא מסברתי החלושה. אבל בנדון דידן לדעת כולי עלמא מותר ואין כאן בית מיחוש וכל שכן בהצטרפות הטעם האחרון הזה והנראה לע"ד כתבתי: