שו"ת רדב"ז/אלף רמה
אלף רמה[עריכה]
שאלה שאלת ממני ידיד נפשי אודיעך דעתי במה שנהגו הסופרים במצרים שכותבין הכתובה ובליל החופה נוטלין קנין משניהם על כל התנאים הכתובים בכתובה ולפעמים אין חותמין את הכתובה עד למחר או למחרתו ואחד מן חכמים גער בהם ואמר שדבר זה אסור לעשותו שעיקר הכתובה היא החתימה שהכל הולך אחר החתום ונמצא מתיחד עם אשתו בלא כתיבת כתובה ורצית לדעת דעתי בזה: תשובה גרסינן בכתובות פ"ק רבי אמי שרא למבעל בתחלה בשבת אמרי ליה רבנן והא לא איכתיבא כתובתא אמר להו אתפסוה מטלטלי בכתובתה. לכאורה משמע מהכא דכיון דלא כתיבה כתובה אסור למבעל אעפ"י שנכנסה לחופה והדבר ברור שאין הכתיבה עיקר אלא החתימה עיקר. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דכיון דקנו משניהם אפילו שלא כתבו כלל סגי דסתם קנין לכתיבה עומד ולא מצו הדרי בהו ואפילו לדעת מאן דסבר דמצו הדרי בהו כל כמה דלא הדרי לכתיבה עומד והוי כאלו כתוב. וא"ת דהכל תלוי בקנין אמאי טרחו לאתפסה מטלטלי ליקנו מינייהו והוי כאלו נכתבה הכתובה ולמאן דמפרש דהאי עובדא בשבת הוה לא תקשי דהא קיימא לן דאין קונין קנין בשבת והאי דאתפסוה מטלטלי לאו בתורת קנין הוה אלא בתורת משכון שתסמוך דעתה כההיא דאמרינן בפרק המגרש ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח אבל למאן דמפרש לתרוצי קושיין דהאי עובדא בע"ש היה ולא היה שהות ביום לכתוב כתובה אבל היה שהות לאתפסה מטלטלי תיקשי דהא היו יכולין לקנות קנין משניהם ולא היה צריך לאתפסה מטלטלי אלא מאי אית לך למימר שהיה צריך כתיבה וחתימה ולכל זה לא היה שהות. הא ל"ק דעולם לקנין היה צריך זמן שהרי היו צריכים העדים לפרש להם כל תנאי הכתובה כדי שידעו על מה קונין מהם וכל זה צריך זמן אבל לאתפסה מטלטלין או כלי שוה ק' או ר' לא היה צריך זמן ומש"ה אמר אתפסוה מטלטלי. או שמא לא היו נמצאים הסופרים לקנות מהם באותה שעה ועדים אחרים לא איפשר שדרכם היה ליחד עדים לקדושין וגיטין כמנהג שלנו ואחרים לא היו יודעים תנאים שביניהם ומש"ה אמר אתפסוה מטלטלי. הילכך בקנין לחודיה סגי כ"ש הכא דאיכא כתובה וקנין דסגי עד שיחתמו לה כתובתה. וגדולה מזו כתב המרדכי עלה דהאי דאתפסוה מטלטלי ומכאן סמך ריב"א דשטר כתובה ראיה בעלמא הוא ואי אירכסא כתובתה אינה אסורה לו דהא איכא עידי קנין. והא דאמרינן אסור לאדם וכולי היכא דליכא עידי קנין ולא הקנה לה כתובה עד כאן. ואעפ"י שאין לסמוך על זה דילמא מייתי עידי קנין או אזלי למדינת הים מ"מ למדנו כי עיקר הכתובה הוא הקנין ובזה אין עליו חולק. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות אישות אחד הכותב את הכתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו לה מידו שהוא חייב לה מאה או מאתים הרי זה מותר וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה הרי זה מותר לבעול עד שיהא לו פנאי לכתוב ע"כ. ומדפלגינהו בתרתי משמע דעד שיהיה לו פנאי לא קאי אלא על הבבא האחרונה אם נתן לה מטלטלין אבל אם העיד עדים וקנה קנין אפי' עד כמה לא [חיישינן] ודבר ברור הוא. וטעמא דמלתא שלא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן אבל על הקנין לא שייך האי טעמא וכן כתוב במרדכי בשם הסמ"ג ודוקא יום או יומים כדי שלא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן כי לא התירו התפסת מטלטלי אלא מפני הדחק ולזמן מועט. ומיהו מודה אני לכתחלה יכתבו כתובה ויחתמו עליה דילמא אזלי או מייתי ומשום עצה טובה וכל זה חוזר על הכלל שכתבנו למעלה דסתם קנין לכתיבה עומד והכי איתא בפרק אף על פי כתבו וחתמו והבו לה אם קנו ממנו אין צריך לימלך בו עד כאן. והיא שנויה במתנת קרקע וכל שכן בשאר דברים ודברים פשוטים הם אינם כדאי להאריך בהם. אלא שראיתי לבעל הטורים סימן ס"ו שכתב וז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל וכן אם העיד עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה ר' או ק' זהובים הרי זה מותר עד שיהיה לו פנאי לכתוב ע"כ. הרי לך שהוא סובר דעד שיהיה לו פנאי קאי נמי על הבבא האמצעית ובמחילה מכבודו לא דקדק בלשון רבינו דהא פלגינהו בתרתי ועוד שכתב אחד הכותב בשטר ואחד שהעידו עליו וכולי הרי שהשוה בין שתי החלוקות וכן הבין בעל מגיד משנה דברי הרמב"ם ז"ל כמו שהבנתי אני שכתב וז"ל וכתב רבינו בדין התפסת המטלטלין עד שיהא לו פנאי לכתוב שחכמים תקנו שיהו כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה ולא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן עד כאן. וכבר כתבתי פעמים רבות שעל בעל מגיד משנה יש לסמוך בהבנת דברי הרמב"ם ז"ל לפי שהוא בא לפרש דבריו ומדקדק בהם יפה. והראיה שבעל הטורים לא דקדק שהרי לא כתב לשונו ממש וקל להבין ואפשר שגם הוא לא כתב כן אלא לעצה טובה וכדכתיבנא לעיל. ואם תקשה עלי מלשון הסמ"ג שכתב אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מנה או מאתים במקום שאין כותבין כתובה וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה אף במקום שכותבין הרי זה מותר לבעול עד שיהיה לו פנאי לכתוב כדאיתא פ"ק דכתובות ע"כ הרי לך בהדיא דלא סגי בעדים וקנין אלא במקום שאין כותבים ואתרא דידן במקום שכותבין הוא. ל"ק דלא אמרה הרב ז"ל לענין שלא יועיל הקנין במקום שכותבין דהא אין אחר הקנין כלום. ותו דבמקום שאין כותבין אפילו קנין א"צ וגובה מתנאי ב"ד אלא טעמו דכיון דהוי אתרא דכותבין לא סמכה דעתיה אלא בכתיבה ולא בקנין. ואפי' באתרא דאין כותבין לא ס"ד בתנאי ב"ד עד שיתפסוה מטלטלי או יכתבו או יקנו הילכך כיון דטעמא הוי משום דסמכא דעתיה כיון דאיכתיבא כתובה אע"ג דלא אחתימה סמכה דעתה שהרי נשי לאו דינא גמירי לדעת שהכל תלוי בחתימה כיון דאיכא כתיבה וקנין כעובדא דידן. וזה טעם נכון למי שרוצה להודות על האמת. הילכך הסופרים שנהגו לעשות כן לאו בני גערה נינהו. ובתנאי שלא יאריכו זמן החתימה דילמא מיית חד מנייהו או אזיל לעלמא. וכמה פעמים באה לפני כתובה בלא חתימה ולפעמים בעד אחד ולכן טוב להזהירם שמיד למחר יחתמו הכתובה וכן עושין. אבל מה שיש להזהירם על מה שכותבין הכתובה ביום וחותמין אותם בלילה או ביום של אחריו וקונין קנין בלילה הוי מוקדם ופסול דהא סהדי הוא דמפקי לקלא דגרסינן בפ"ב (דכתובות) [דגיטין] כתובתיה דחייא בר רב איכתבא ביממא ואיחתמא בלילא הוה רב התם ולא א"ל ולא מידי לימא כשמואל ס"ל לא עסוקים באותו ענין הוו ע"כ. ורוב הפוסקים פסקו כרב מדקאמרה גמרא לימא כשמואל סבירא ליה משמע דלדחויי קא מכוין. ואם כן בעינן שיהיו עסוקים באותו ענין עד שתכנס הלילה אבל אם אינם עסוקים באותו ענין הוי מוקדם ובמצרים הסופר כותב הכתובה בביתו ומתחלת הלילה מתעסקין בענין ואז קונין הקנין ואית ליה קלא דאיכא כנופיא אבל מקמי הכי ליכא קלא ונמצא מוקדם ופסול ועל כן צריך להזהיר אותם שיכתבו זמן הכתובה היום של אחריו שהוא זמן הקנין ואז לא הוי מוקדם וכשר לכולי עלמא אבל זמן [החופה] ובשטר הכתובה ביום לדעת מאן דפסיק כשמואל דאמר כתובה כמעשה ב"ד דמיא מה מעשה ב"ד נכתב ביום ונחתם בלילה כשר אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. וקי"ל הלכתא כשמואל בדיני. אבל לדעת הריא"ף ובעל העטור והרמב"ם ז"ל דפסקו הלכה כרב צריך להזהיר אותם שיכתבו זמנו למחר וכתב הר"ן ז"ל דעל כרחין לא פליגי רב ושמואל אלא בשאין שם קנין ביום אבל אם יש קנין מודו דקנין קלא אית ליה. כדאמרינן בגט פשוט אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דאקניתו ביה. ומכאן גם כן ראיה למה שכתבנו למעלה שהכל הולך אחר הקנין אם קנו ביום קלא אית ליה ומאותה שעה משתעבד ואעפ"י שלא חתמו כיון שכתבו סמכה דעתא לדעת כולי עלמא ואפילו שלא כתבו כיון שקנו יכול לבעול לדעת רוב הפוסקים. ואם לא קנו ביום אם עסוקים באותו ענין קונין וחותמים בלילה ואם לא היו עסוקין באותו ענין אין כותבין זמנו מיום הכתיבה אלא מיום החתימה אלא מיום החתימה שהוא זמן הקנין. וזה לשון התוספות ז"ל פרק המביא תניין ומה שנוהגין לכתוב הכתובה בערב שבת ולחותמה במוצאי שבת אין נכון לעשות כן משום תוספת דדילמא לית ליה קלא ומיהו היכא דקנו מיניה ליכא למיחש למידי וכו'. ולענין שאר שטרות אם עסוקים באותו ענין חותמין בלילה ואם לאו הוי מוקדם ופסול. ולענין גיטין אפילו עסוקין באותו ענין הוי פלוגתא בין הפוסקים ונכון להחמיר כנזכר לעיל. והנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן' אבי זמרא: