שו"ת רדב"ז/אלף רל
אלף רל[עריכה]
שאלה שאלת ממני בראובן שהוא עני ונוטל מקופה של צדקה כך וכך בשבוע ויש עליו בעל חוב והמחה את בעל חוב על הגבאי שיקח הצדקה מחובו אם יכול לעשות כן או לא: תשובה בעיקר הדין משהגיעה הצדקה ליד העני איכא פלוגתא דרבוותא אם נטלה הב"ח בחובו דאיכא מ"ד דאין נוטלה וכן כתב אבי העזרי וריא"ז דתניא בתוספתא דפאה מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב. וסברא הוא דאי היה ידע הנותן שהנושה יגבה ממנו לא היה נותן לו. ורבינו שמחה ואחרים פסקו דגובה בעל חוב ממנה וממעשר עני ליכא למשמע דהתם איירי קודם שבא ליד העני ובעודו ביד בעל הבית אבל משבא ליד העני פשיטא דגובה ממנה דהא תרומה ובכורים קדשי טפי ממעשר עני ואמרינן בפרק הזרוע דהן נכסי כהן ובעל חוב גובה מהן אבל ריא"ז דוחה סברא זו דמשלחן גבוה קא זכו ומשום הכי בעל חוב נוטלן בחובו אבל הכא תלי בדעת הנותן ולא נתן אדעתא לפרוע חובותיו אלא שיתפרנסו מהן הוא ובניו. הרי אתה רואה דעד כאן לא פליגי אלא כשבאו לידו אבל בנדון דידן שעדיין הם ביד הגבאי אין בעל חוב גובה מהם. וראיתי מי שכתב שאם לא הגיע ליד העני מלוה גובה ממנה וראייתו מהא דתנן פרק כל הגט המלוה את הכהן וכולי ולדידי אין משם ראיה חדא דהמלוה גופיה הוא תפוס בחובו. ותו משום תקנת הכהן והלוי והעני מותר ואיהו נייח ליה בהכי אבל בעלמא לא וקל להבין. ותו דעל כרחך לא פליגי אלא בצדקה מרובה אבל בצדקה מועטת הקצובה בכל שבוע לפרנסו לא אמרה אדם מעולם שאם העני מרויח פרנסתו למה יטול מן הקופה ואם אין מרויח פרנסתו איך יעלה על דעת שימות ברעב ויפרע לבעל חוב הילכך בנדון דידן אפילו הגיע ליד העני לא יטול אותו בעל חוב. ומעשה היה במצרים שהיה ב"ח גובה מן הגבאי יותר משנה עד שנודע לי וחייבתיו להחזיר לקופה של צדקה מה שנטל. ולענין מחלוקתן של ראשונים אפילו שהיה צדקה מרובה והגיעה ליד העני דעתי נוטה שלא יגבה ב"ח ממנה דלעולם אומדין דעת הנותן. ותו שלא תהא מכשילן לעתיד לבא ותו דמי פסיקא להו דתוספתא איירי בעודה ביד בעל הבית והלא סתמא היא שנויה ובכל גוונא משמע אפילו הגיע ליד העני. ותו דאע"ג דקי"ל מי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה הני מילי למי שאינו רגיל בתענוגים אבל מי שהוא רגיל בכך ויש עליו פרנסת בני בית הרי זה נוטל. וכן השיב רבינו אפרים ז"ל וז"ל מי שיש לו מאתים זוז אם יכול ליטול צדקה אם לאו. והשיב דהכל לפי פרנסתו ופרנסת ביתו ולפי מה שהוא רגיל בתענוגים מיהו אם הוא יחיד לא יטול דאפילו מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי עכ"ל. ובנ"ד נמי אם הוא צריך לפרנסת ביתו צדקה זו שנתנו לו למה יטול אותה בעל חוב. ומה שכתב רבינו אפרים שאם הוא יחיד לא יטול אין פירושו לא יטול כלל אלא פירושו לא יטול. אם יש לו מאתים זוז כמו מי שיש לו מזון שתי סעודות אינו נוטל מן התמחוי כך מי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה דלמי שהוא יחיד מיהא שפיר ילפינן מלקט שכחה ופאה דאי לא תימא הכי לא ידעינן כמה שיעור יהיה לו ולא יטול מן הצדקה. וטעמא דמלתא דכיון דתמחוי מתחלק בכל יום ויש לו מזון שתי סעודות למה יטול כיון שאין התבשיל מתקיים ומפסיד את אחרים אבל קופה אינה מתחלקת אלא מערב שבת לערב שבת ואם לא יטול שמא לא יספיק מה שיש בידו לכל השבוע ואם יש לו מאתים זוז ודאי יספיקו ואחר כך עני הוא ויטול. ולענין נדון דידן בכל גוונא אין בעל חוב גובה מן הצדקה ותו לא מידי: