שו"ת רדב"ז/אלף רח
אלף רח
[עריכה]שאלה ילמדנו רבינו ראובן נשא אשה והכניס לו נכסים ומעות בעין וכתב לה בעודה ארוסה מכלל תנאי הכתובה שלא יוכל למכור ולא למשכן ולא לקחת דבר מכל נכסיה וגם בשטר תנאי הקדושין שלא יוכל ליגע בשום דבר מכל נכסיה. ועתה טוען ראובן שילקח במעות קרקע והוא יאכל הפירות כיון שהוא אין יכול לישא. וליתן בהם מפני תנאו מכל מקום לא גרע מנכסי מלוג שילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות והיא אומרת אני רוצה לקנות בהם תכשיטין של זהב להתנאות בהם כפי המנהג כשאר הנשים אשר כגילי. יורה המורה הדין מהו ושכרו כפול: תשובה תנן בפרק מציאת האשה פסקה להכניס לו אלף דינרין הוא פוסק כנגדם ט"ו מנה וכנגד השום הוא כותב פחות חומש וגרסינן עלה בגמרא דבני מערבא מה ראו לומר בכספים אחת ומחצה ובשום פחות חומש אמר ר' יוסי בר חנינא שמו דעת האשה שרוצה לבלות כליה ולפחות חומש ושמו דעת האיש שישא ויתן בכספים ויעשה אחת ומחצה אמר רבי יוסי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו ע"כ. וכתבה הריא"ף ז"ל למדנו ממנה שני דברים דבלא תנאי אין אדם רשאי למכור ולא לקחת כלי אשתו עוד למדנו דמדינא אין אדם רשאי לישא וליתן בכספים שהאשה מכנסת לבעלה אלא שיהיו מיוחדים לה אבל עשו חכמים תקנה ביניהם שישתמש הוא בכספים ויוסיף שליש וכן כתב הר"ן ז"ל. הילכך בנדון דידן כיון שאין כתוב בכתובתה תוספת שליש אלא במעות בעין ותכשיטין בשיוויין יכולה היא שתאמר כיון שלא נעשית הכתובה כתקון חז"ל הדרינן לדינא שאין יכול להשתמש במעותיה ואפי' אם ירצה לחדש הכתובה ולעשות אותה כתקנת חכמים יכולה היא שתאמר איני רוצה לחדש דבר אלא יקוב הדין ומהאי טעמא נמי לא מצי למימר ילקח בהם קרקע ואני אוכל פירות. אלא שאני חוכך בטעם זה לפי שכבר נהגו לכתוב בכתובות מעות בעין בלי תוספות שליש ואדרבה בשומא מוסיפין שליש והמעות כותבין בלי תוספת והכל כמנהג המדינה. וי"ל שכיון שיש מקצת כתובות שכותבין המעות בתוספת יכולה לומר להכי כתבתי בלא תוספת כדי שלא ישתמש בהם והמוציא מחברו עליו הראיה ומכל מקום אפילו לפי טעם זה אם אמר הבעל איני רוצה שיהיו המעות בידה ויהיו אחריות עלי שומעין לו שאינו בדין שתהיה מאבדת אותם ואחריותן עליו אלא או ישא. ויתן בהם או תסלק מעליו אחריותן. אבל עדיין יש טעם אחר מכח התנאי שלא יוכל לקחת דבר מכל נכסיה והרי זה תנאי גמור שלא יוכל לקחתם ממנה לישא וליתן בהם ואפילו ליגע בהם דהא שטר הקדושין הוי פירוש מה שכתוב בשטר הכתובה וכיון שכן הוא שמכח התנאי אינו יכול ליקח אותם איך יוכל לכופה ליקח אותם לקנות בהם קרקע ואע"ג דקי"ל דנכסי מלוג ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות שאני הכא שהתנה שלא לקחת מנכסיה כלום ולא ליגע בהם ואפילו אם תרצה לומר שכך היתה כוונת התנאי שלא למכור וכו' ושלא לקחת לעצמי אבל שיקנו בהם קרקע ואני אוכל פירות והקרקע קיימת לה ואעפ"י שזה דחוק בלשון כיון שיש בו גם זה המשמעות יד בעל השטר על התחתונה. הנ"מ בשאר שטרות שבעל השטר הוא המוציא דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה. אבל בנדון דידן שהבעל בא להוציא יכולה לומר תביא ראיה שאין פירוש הלשון כדברי וטול. וזה ברור ומיהו אף טעם זה יכול הבעל לומר או יהיו מונחים תחת הקרקע כדי שלא יאבדו ואני חייב באחריותן או אם תשא ותתן בהם יאכל הבעל הפירות. אבל לא יוכל לעכב עליה שלא תקנה תכשיטי זהב להתנאות בהם כשאר נשים אבל שאר בגדים העשויין ליבלות יכול לעכב כיון שאחריותן עליו. עוד יש טעם אחר שכיון שכתב לה זה התנאי בעודה ארוסה וקנו מידו נסתלק לגמרי מנכסיה ופירותיהן דקי"ל אם קנו מידו דמגוף הקרקע קנו מידו וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל והרמב"ם ז"ל פרק כ"ג מהלכות אישות. ואפילו לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכתבו פי' אחר בהאי בעיא דהכותב קנו מידו מאי מ"מ לא הכריעו בין שני הפירושים והמוציא מחבירו עליו הראיה. והרי אתה רואה בעיניך דעדיף לישנא שלא יוכל ליקח דבר מנכסיה או שלא יוכל ליגע בהם עדיף טפי מלשון דין ודברים אין לי בנכסיך ואם קנו מידו בעודה ארוסה שוב אינו אוכל פירות הכא נמי לא שנא וכיון שאינו אוכל פירות ממילא אינו יכול לכופה לקנות בהם קרקע כדי שיאכל פירות. ומה שיש להסתפק אם יכולה לישא וליתן בהם והריוח שלה אע"ג דאחריותן עליו דמציא אמרה סברת וקבילת וכל תנאי שבממון תנאו קיים. ובהאי מסתברא לי שכל נזק והפסד ואבידה שימשך מצד משאה ומתנה אין האחריות על הבעל אבל שאר הפסד או נזק או אבידה שאינו מצד משא ומתן דבלאו הכי הוי אתי על הבעל ומשום דלא אתיא השתא עלה לא הארכתי. עוד שכבר ידעת כי שכר הבתים הוא מעט ולפעמים צריך הוצאות יותר מן השכר ולקנות שדות או כרמים לא נהגו היהודים במלכות הזה ולא נסו ללכת כאלה ויפה עשו לסבות רבות ונתפרסם זה בין עכו"ם עד שיש מן הטפשים שבהם אומרים כי היהודים אם נזרעו לא יצמח. עוד יש טעם אחר שאפילו היו המעות כבר ביד ראובן כופין אותו לקנות לה תכשיטין כשאר קרובותיו שעולה עמו ואינה יורדת עמו. וז"ל הרמב"ם ז"ל פי"ג מהלכות אישות ואפילו היה ראוי לקנות לה כלי משי ורקמה וכלי זהב כופין אותו ונותן ע"כ. ואם משלו כופין כל שכן שיכופו אותו לקנות משלה כשאר נשים אשר כגילה. הילכך מכל הני טעמי נראה שהדבר פשוט שהאשה תקנה תכשיטין של זהב וכסף להתנאות בהם וגם הוא אוכל פירות שהרי הוא נהנה שאשתו תהיה מקושטת. וכן המנהג במדינה שאפילו שאין לה משלה עושה משלו ואפילו אין לו הולך ולוקח בהקפה ועושה לאשתו כדי שלא תהיה גרועה מחברותיה וכל שכן אשה זו שהיא בת תלמיד חכם ועשירה שראוי לעשות לה משלה וגם קרובות הבעל גדולות וחשובות ועולה עמו וכו'. כללא דמלתא דכל ספק שיפול או בלשון התנאי או בהבנת לשון מלשונות הפוסקים או אם יסתפק לך הדין בעצמו העמד ממון על חזקתו ולא תוציאנו מן הספק. וכל שכן שאיני רואה בזה שום ספק. והנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן' אבי זמרא: