שו"ת רדב"ז/אלף רו

אלף רו

שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שמכר לשמעון בגדי משי ובגדי צמר ובכללם ג' חתיכות בגד אדום ואמר לו בתחלה שהן שטופין במי הקרמז אבל בשעת גמר המקח והקנין מחל שמעון כל הונאה וכל מום שיש במקח זה ושמעון מודה אלא שאומר שהוא לא מחל אלא שאר מומין אבל לא קנה אלא בגדים שטופים במי קרמז ונמצאו שאינם במי קרמז והביא ראובן עדים והעיד אחד מהם שמחל כל דבר המבטל המקח והשני העיד שמחל כל מום ומכר לו אל חצר ואפילו שיהיה עפרא בעלמא. ושמעון אומר כיון שהזכיר לי בתחלה שהם בקרמז עליו סמכתי ודבר זה לא מחלתי: תשובה הדין עם ראובן ונתקיים המקח מכמה טעמי חדא שמה שכתב הרמב"ם זכרונו לברכה פרק ט"ו מהלכות מכירה וז"ל ואם פירש המוכר ואמר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום הרי זה חוזר עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו כל מה שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך קבלתי אותו שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול לו בו ויפרש אותו כמו המפרש בהונאה עד כאן. הולך הרב זכרונו לברכה לשיטתו שאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב וכל גאוני עולם ראשונים ואחרונים חלוקים עליו הרא"ה והראב"ד והרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל ויש להם הכרע מסוגית הגמרא. ועוד שאפילו הרב ז"ל מודה לפי שכבר נהגו למחול כל הונאה וכל מום בלשון הזה והמנהג מבטל הלכה ואפי' מנהג החמרין והספנין וכל שכן מנהג סוחרים וכן כתב הרב ז"ל שכל הנושא והנותן על מנהג המדינה הוא סומך. תדע שאפילו שמעון אין טוען טענה זו אלא שאומר שאין מום זה בכלל המומין אשר מחל ולכאורה היה נראה כדבריו ההיא דהמוכר את הספינה דשחמתית ונמצאת לבנה או עצים של שקמה ונמצאו זית דאין זה המין אשר מכר לו וכל אחד יכול לחזור בו. אבל כד מעינית בה שפיר תשכח דלא דמיא כלל מכמה טעמי חדא שהרי מכר לו בגד של שטינטין אדום וכן הוא אלא שהגוון שלו יוצא מעט על ידי שפשוף ואם כן אין זה מין אחר אלא מום יש בו שיוצא הגוון שלו על ידי שפשוף והרי הוא מחל המום. ומודה אני שאם מכר לו בגד של שמונים ונמצא של שבעים שאין זה המין שמכר לי. ותו כיון שזה המום אפשר לעמוד עליו מיד על ידי שישפשף בו בשפת חלוקו ולא עשה כן ודאי מחל. או שרצה להטעות את המוכר כדי שיתקיים המקח של בגדי המשי ושאר הבגדים ושל בגד זה יתבטל ולא הועיל דודאי אם לא היה ראובן יודע שמחל מום זה לא היה נותן לו שאר הבגדים הילכך ודאי כיון שלא בדק מחל. ודקדקתי כן מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב עלה דהך דלעיל כל אחד מהם יכול לחזור בדבורו שאין זה המין שאמר למכור לו משמע שעדיין לא משך דאם משך היה לו לומר כל אחד מהם יכול לחזור בו אלמא דאם משך וראה שאין זה המין אשר אמר לו ושתק מחל ואין יכול לחזור. וכי תימא יש חילוק בין הדבר הנראה לעין לדבר שצריך מעשה להבחין. הא ליתא שכתב בעל מגיד משנה וז"ל ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו יכול לחזור בו עד כאן. ולא כתב שום חולק ובודאי כי דברים של טעם הם. וכי תימא שאני הכא משום דמכר לו סתם אבל בנדון דידן שאמר לו שהם שטופים בקרמז עליו סמך ולפיכך לא בדק. הא לא קשיא כלל דכיון דבשעת גמר המקח אמר לו על מנת שאין לך עלי הונאה ולא מום לא גרע מן מכר לו סתם והיה לו לבדוק. ותו דההיא דכתיב' לעיל מלשון הרמב"ם ז"ל איירי במפרש שאמר לו שחמתית או עצים של זית כפירושו. תו איכא טעמא אחרינא לקיים מקח זה שהרי הוליך שמעון הבגדים לחנותו ומראה אותם לקונים ומשפשפין בו ורואה שיוצא הגוון שלו. והיה זמן מרובה בין המכירה והעמדה בדין ובודאי מחל ודמיא ממש להא דכתב הרמב"ם זכרונו לברכה אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר ע"כ. תו איכא טעמא אחריתי שהכל הולך אחר חתום המקח והיא שעת הקנין או המשיכה וכיון דבאותה שעה לא אמר לו כלום אלא אדרבא אמר לו על מנת שאין לך הונאה ולא מום ושתק אין יכול לחזור כי מה שאמר לו בתחלה אינו אלא פטומי מילי בעלמא ולהשביח את מקחו והיה לו לראובן לפרש כל המומין אני מוחל על מנת שיהיה קרמז כאשר אמרת לי בתחלה דאע"ג דקיימא לן דקונה סתם בלא מום הוא קונה שאני הכא דפירש לו על מנת שאין לך עלי מום והוי יודע שאפילו לא היה שמעון מוחל המום היה הוא צריך להביא ראיה שאינם שטופים במי הקרמז. ומה שיוצא הגוון ע"י שפשוף אין ראיה כלל כי אני ראיתי בגדים של גראנא ויוצא הגוון ע"י שפשוף אבל הדבר תלוי באומנות הצביעה ואם בא ראובן להוציא משמעון על ראובן הראיה. עוד צריך שתדע שאפי' לדברי שמעון אם ירצה ראובן אומר תחזיר לי כל המקח ולא מצי שמעון למימר הבגד שנמצא בו המום אחזיר לך אבל שאר הבגדים יתקיים בהם המקח כיון שהכל הוא בזמן אחד ובקנין אחד אעפ"י שסכומו של בגד זה אינו כסכום בגד זה לית לן בה וחוזר הכל. וכל מה שכתבתי הוא אפילו לפי הודאת שמעון וכל שכן לפי עדות העדים הדבר ברור שהמקח קיים שהרי לדברי העד הראשון אמר לו כל דבר המבטל המקח והרי מחל לו בטול המקח. ולפי דברי העד השני שאמר שמכר לו אל חצר אפי'. שיהיה העפרא בעלמא הרי קבל עליו אפי' שיהיה עפר. וא"ת אדרבה משום דאמר הרי הוא עפר אינו כלום שהרי רואה שאינו עפר ודכוותה כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל אמר לו חפץ זה אינו שוה אלא זוז אחד על מנת שאין לך עלי הונאה הרי יש לו עליו הונאה שהרי אומר כיון שראיתי שאמר שאינו שוה אלא זוז ידעתי שאינו מתכוין אלא להשביח עד שיפרש כדי ההונאה שיש במקחו וכולי. הא לא קשיא כלל חדא שכבר כתבנו שכל גאוני עולם חלוקים עליו. ותו דשאני הכא דאמר לו אל חצר כלומר מה שאתה רואה בין טוב לרע וסבר וקביל. ותו שכבר נהגו שע"י לשון זה ר"ל אל חצר מתקיים כל מקח ואין טוען לא מום ולא הונאה וכבר כתבנו שכל המו"מ ע"ד מנהג המקום הוא. ואין כאן הכחשת עדות כיון ששניהם אומרים שהכוונה היתה שלא יוכל לחזור עליו ואפשר כי שתי הלשונות אמרו אחד תפס לו תחלת הלשון והשני תפס לו סוף הלשון ולא דקו בה כיון שעדות שניהם הולך אל מקום אחר דלא גרע מזה אומר מאתים וזה אומר מנה דנותן לו מנה ממה נפשך וברור הוא. הילכך מכל הלין טעמי אני אומר שהמקח קיים ואין שמעון יכול לחזור על ראובן כלל. והוי יודע דהיכא דהוי הדין עם שמעון צריך לישבע שמעון שלא הרגיש במום זה עד עתה וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה. וא"ת דהא קי"ל דאין נשבעין על טענת ספק וראובן אינו יכול לטעון בודאי שהרגיש במום קודם זה ושתק. לא קשיא דבמלתא דהוה ליה למידע ולא ידע אין נשבעין על טענת ספק אבל הכא לא הוה ליה למידע אם הרגיש שמעון במום אם לא ודמיא לטענת יורש דמשביע מן הספק והיכא שהדבר ספק ברשות מי נולדו המומים כל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה מיהו מחייב המוכר לישבע שלא הרגיש במום זה בעוד המקח אצלו. וא"ת הניחא אם נתן המעות אבל אם עדיין המעות ברשותו נהימניה ללוקח במגו דאי בעי אמר פרעתי הא לא קשיא דלא מצי לטעון בודאי ברשותך נולדו המומין דאם כן דידע סבר וקביל וזה ברור. ובנדון דידן לא נפקא מינה מידי דלפי טענותיהם אני אומר שהמקח קיים וכל שכן במה שכתב רבינו האי גאון ז"ל דכיון שהיה זמן רב בין המכירה להעמדה בדין ומראה הבגדים לקונים אומדן דעתא הוא שהרגיש במום וסבר הרא"ש ז"ל דמפקינן ממונא באומדנא דמוכיח וכל שכן בהצטרפות כל הטעמים שכתבתי למעלה. והנראה לע"ד כתבתי: