שו"ת רדב"ז/אלף קצד
אלף קצד[עריכה]
שאלה ראובן שדך בתו לבן שמעון ועשו ביניהם קנס לכל מי שיחזור כמנהג וכשהגיע זמן אשר קבעו לנשואין תבעוה לינשא וחלתה הבת ויצאת לה מורסה תחת הגרון ומתוך הדברים נתברר לשמעון שזה פעמים שלשה יצאת לה מורסה זו ונפתחה וחזרה ואינו רוצה לקחת אותה וראובן תובע הקנס ושמעון תובע הוצאותיו ואומר אתה ידעת שיש לבתך חולי זה ולמה רמיתני הדין עם מי: תשובה אין להם זה על זה לא קנס ולא הוצאה והסבלונות יחזרו דהא קיימא לן בתרי הויא חזקה בר מוסתות ושור המועד והדבר ברור כי חולי כזה הוא מום בנשים שהרי אפי' אחר שיתרפא נשאר במקומו רושם כמין צלקת וקי"ל נשיכת כלב ונעשה המקום צלקת הוי מום באשה אעפ"י שאינו מום בכהנים וליכא למימר דהוי מום שבגלוי וסבר וקביל ועל מנת כן נתחייב בקנס. חדא שהרי הכל מודים שלא ידע בו שמעון. ותו כיון שלפעמים מתרפא ולפעמים חוזר הוי כמומין שבסתר. ותו כי אני אומר כיון שהוא תחת הגרון שיכולה לכסותו בתכשיטיה לא הוי מום שבגלוי. ותו שאני סומך בזה על מה שכתב הרמב"ם זכרונו לברכה פרק כ"ה מהלכות אישות וז"ל ואם דרכן להתנכר ולהתחבא אף במרחץ ושתהיה הבת רוחצת בלילה או בבית קטן במרחץ לבדה עד שלא תראה ולא תודע הרי זה טוען אפילו במומין שבגלוי והדברים אלו דברים של טעם הם ואינם גזירת הכתוב עד כאן. וכל זה כתבתי להתלמד בעלמא למי שנשא אשה ועדיין לא בא עליה והיה בה מום כזה אי הוי מקח טעות או לא. אבל בנדון דידן לא צריכין להני טעמי דאפילו מומין שבגלוי מצי למימר עדיין לא בדקתי וקנין הקנס היה בטעות שלא חשבתי שיש בה מום וסמוך לנשואי הייתי בודק על ידי קרובותי במרחץ או בזולתו כי אין דרך בני אדם לבדוק בשעת השדוכין. וגדולה מזו אני אומר שאם קדשה וכתב לה כתובה מן האירוסין ואחר כך נמצאו בה מומין דאין לה עליו כתובה. תדע דהא קיימא לן קדשה סתם ואחר כך נמצאו בה מומין הוי ספק קדושין ולא מפקינן ממונא מספיקא ובנדון דידן נמי הויא ספק משודכת ולא מפקינן ממונא מספיקא ואפילו אי תפס מפקינן מיניה מטעמא דאמרן לעיל דאין אדם בודק אלא בין שדוכין לחופה וזה דבר מסכים אל הדעת והיינו דנקט לישנא הכונס את האשה ונמצאו בה מומין. ומה שיש להסתפק אם הוא מום שאין רוב בני אדם מקפידים וזה אומר אני מן המיעוט שמקפידים ומסתברא דמספיקא לא מפקינן ממונא אי תפס כדי קנסו לא מפקינן מיניה. ובלאו הני טעמי נראה לי דשמעון פטור מן הקנס דקיימא לן אין גובין קנסות בבבל ואנן בתר בני בבל גרירינן וכתב הרא"ש זכרונו לברכה דקנס של שדוכין גובין אותו משום דדמי בושתו הוא נוטל ובנדון דידן ליכא האי טעמא שהרי שמעון לא בייש אותו אלא משמים ביישוהו ושמעון ברצון היה רוצה לקחת בתו אלא שיש בה מום זה ולפום האי טעמא אי תפס מפקינן מיניה או אם זקף הקנס עליו במלוה כאשר נהגו לומר. ולענין אם פטור ראובן מהוצאות שמעון הדבר ברור דמצי למימר ליה היה לך לבדוק קודם שתוציא הוצאות. ותו דמצי אמר ליה פוק חזי כמה בעלות מומין נשואות וכיון שהיא מותרת לו מן הדין אין לו עליו אלא תרעומת. הנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן' זמרא: