שו"ת רדב"ז/אלף קצג
אלף קצג
[עריכה]שאלה מעשה היה בראובן שהיה לו נער משרת ורצה להשיאו אשה ונתפשר עם יתומה אחת לתת לה סך מעות לקנות לה נדוניא לצורך נשואיה ונתן המעות ליד אמה וקנתה בהם תכשיטין כמנהג וסמוך לחופה מתה הכלה. וראובן תובע מה שנתן לה כדי ליתנו ליתומה אחרת להשיאה לנערו. ואחות הכלה תפסה הנדוניא ואמרה אחותי זכתה במתנה ואני זכיתי בתורת ירושה. יורה המורה הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים: תשובה לכאורה היה נראה שהדין עם אחות היתומה דקי"ל מותר המת ליורשיו וה"פ גבו לצורך המת כלומר לצורך תכריכין וקבורה והותיר נותנין אותו ליורשיו וטעמא כיון שגבו לשם אותו המת זכו בו יורשיו ולא יתנו אותו לצורך מתים אחרים וה"ה והוא הטעם אם גבו לצורך עני די מחסורו ולא הספיקו ליתנו לו עד שמת זכו בו יורשיו כיון שגבו אותו לשם אותו פלוני ואם כן כ"ש בנדון דידן שכבר הגיעה מתנה ליד היתומה וזכתה אחותה מכחה. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלא דמיא להך מכמה טעמי חדא דהכא פירש בהדיא לצורך נשואיה והרי לא הגיעה לכלל נשואין ולא זכתה במתנה. ותו דאפילו לא פירש בהדיא אלא דאיכא גילוי דעתא סגי בהכי וחוזר במתנתו דגרסינן בפ' מי שמת אמיה דרב זוטרא בר טוביה כתבינה לנכסהא לרב זוטרא דבעיא לאנסוביה ליה לרב זביד אינסיבא וגרשה אתיא לקמיה דרב ביבי בר אביי אמר משום אינסובי הוא והא אינסיבא אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי ממולייאתה אפילו למ"ד מברחת קני הנ"מ היכא דלא גליא דעתה אבל הכא גליא דעתא דמשום דזיין לה רב זביד אינסיבא והא איגרשה. וכתבו התוס' דמתנה במקצת היא ע"כ. ובודאי כשכתבה ונתנה הנכסים לבנה וזכה בהם איירי דאי לאו הכי למה צריכה לבית דין והיתה רוצה להוציא נכסים מבנה וכן כתב רשב"ם. והשתא ומה אם לגבי בנה בגילוי דעתא לבד סגי לבטל המתנה כל שכן לגבי אחריני דבגילוי דעתא כל דהו סגי. ואע"ג דהרמב"ם ז"ל פירשה להאי עובדא בכותבת כל נכסיה אבל אם שיירה קנה מקבל המתנה מודה הוא ז"ל דבנדון דידן דאיכא גילוי דעתא טובא חדא שלא נתן לה אלא כדי שתנשא לנערו דעביד ליה נייח נפשא. ותו דפירש לצורך נשואיה ולא הספיקה לינשא ותו דאומדן דעתא הוא שלא נתן לה אלא להשיא יתומה ענייה לא להעשיר אחותה הנשואה והדבר ברור כי לעולם אומדין דעת הנותן וכל שכן הכא שראובן אמר לא נתתי אלא להשיא יתומה. וגדולה מזו אמרינן המוכר נכסיו לעלות לארץ ישראל אעפ"י שלא פירש על מנת חוזר משום שהדבר ברור שלא מכר זה אלא כדי לעלות וכיון שלא עלה חוזר. ומכל מקום אם רוצה ראובן לעכב המתנה בידו אין שומעין לו אלא ינתן לצורך נשואי ענייה אחרת להשיאה לנערו כאשר טען כיון שנקרא על המעות הללו שם מצות נשואי יתומה. ולא תקשי לן מהאיך דמותר המת ליורשיו דהתם נעשית המצוה אלא שהותיר אבל הכא לא נעשית המצוה ולא נשלמה כוונת ראובן במתנתו. ולפי דרך זה אם גבו לצורך עני די מחסורו ולא הספיק הגבאי ליתנו לו לא זכו יורשיו הואיל ולא נעשית המצוה וינתן לעניים אחרים אבל אם נתנם הגזבר ליד העני שכבר נעשית המצוה אף על פי שלא הספיק לאוכלן עד שמת זכו בהם יורשיו בנ"ד נמי אם מתה אחר הנשואין שכבר נעשית המצוה זכו בהם היורשין ואין ראובן יכול לחזור בו אעפ"י שהנדוניא עדיין היא בעין. ואפילו אם תרצה לומר שאם גבו לצורך עני ולא הספיקו ליתנו לו עד שמת אפילו הכי ינתן ליורשיו הני מילי סתם גבייה דהוי מכל אחד דבר מועט וסתמא מחלי איניש והוי כממון שאין לו תובעים ולפיכך ינתן ליורשיו אבל בנדון דידן דהוי מתנה מרובה ויש לו תובעין לא זכו בו יורשיו וכדכתיבנא. ומיהו מסתברא לי כפי' הראשון דאם לא הגיע ליד העני שלא נעשית המצוה ינתן לעניים אחרים ולישנא הכי משמע מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני מותר שבוים וכו' מותר המת ליורשיו משמע שנעשית המצוה והותיר דהכי משמע לישנא דמותר וכן אני אומר שכל הסבלונות אשר שלחו קרובי הבעל חוזרין שלא שלחו לה אלא כדי שתנשא לזה שהוא קרובם כדין הסבלונות אשר שלח החתן כדכתב הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות זכייה ומתנה וז"ל אבל אם היו קיימים חוזר הכל וגובה אותם בבית דין שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד: כללא דמלתא דאפילו למאן דאמר דשטר מברחת אע"ג דאיכא גילוי דעתא אם נתן כל נכסיו לא קנה ואם שייר מקצת קנה מודה בנדון דידן דחוזר ראובן במתנתו לתתה ליתומה ענייה אחרת חדא שהרי פירש לצורך נשואיה ולא חלה המתנה עד זמן הנשואין. ותו דאומדן דעתא הוא דמפני שהיה נערו נתן מתנה זו למשודכתו ודמיא לסבלונות שנותנים קרובי החתן שחוזרין אם מתה. ותו שלא נתן ראובן אלא לעשות מצוה להשיא יתום ויתומה וכיון שלא נעשית המצוה חוזרין. ותו דמתנה במקצת בעלמא אי לאו דעביד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה אבל הכא בנ"ד מה נייח נפשא עבדא יתומה זו לראובן שיתן לה מתנה כזו אלא ודאי לעשות מצוה נתכוין לא שיזכה בהם אחותה הנשואה. ותו דשטר מברחת במקצת ליכא גילוי דעתא דהא כיון ששייר דבר מה להתפרנס ממנו משמע שהשאר הוא מתנה גמורה ואין כאן גילוי דעתא אבל בנ"ד איכא גילוי דעתא וטעם זה נכון לחלק בין ההיא עובדא דאימיה דרב זוטרא בר טוביה דכתיבנא לעיל לנדון דידן אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל שפירש ההיא עובדא שנתנה כל נכסיה אבל אם שיירה מתנתה קיימת. ולענין מה שנהגו לאחר השדוכין מראין הכלה לחתן ונותן לה החתן וקרובותיו מתנות שיש מי שרוצה לומר שאין להם דין סבלונות ואפילו חזרה בו או שמתה אינם חוזרים. דע כי הכל דין סבלונות יש להם. תדע שאפי' הקדושין היה מן הדין שיחזרו אלא משום דקדושין לטיבועין ניתנו דאי הדרי אתו למימר קדושין תופסין באחותה. כללא דמלתא איני רואה טעם לחלק בין מתנה זו לשאר סבלונות דלא נתן לה אלא על מנת שתנשא לו וזה ברור: