שו"ת רדב"ז/אלף קצא
אלף קצא
[עריכה]שאלה מעשה היה ששחטו כמו שלשים או מ' כבשים והביא אותם הקצבים ומכרו קצת ואח"כ נמצא ביד הקונה את בני המעים של כל הבהמות ריאה אחת שיש בה ב' מררות ואין ידוע אי זו היה מהם ונמצאו כולם בספק טרפה וממון של ישראל אבד ושאלת ממני להודיעך דעתי: תשובה תחלה צריך שתדע כי עיקר הדין תלוי במחלוקת פוסקים שהרי רבני צרפת וראבי"ה וקצת אחרונים ס"ל דחסרה המרה כשרה ואם כן אם היו שם שתי מררות כשרה אבל אין אנו סומכים בזה כלל עליהם אלא על הרמב"ם והרשב"א והרא"ש ז"ל שכולם פסקו חסרה המרה טרפה ומינה נמי שאם יש לה שתי מררות טרפה דכל היתר כנטול דמי ולפי דעת המפרשים דכל היתר כנטול דמי ר"ל כאלו אין שם כלל וכאלו חסרו שתיהן בכל גוונא טרפה בין אם שתי המררות מחוברות יחד זו לזו או נפרדות כיון דטעמא הוי משום חסרה אבל שיטה זו אינה מיושבת חדא דהוי כהלכתא בלא טעמא. ותו דכנטול דמי אמרי ולא כחסר. ולפי דעת רוב המפרשים כנטול דמי כאלו נטל ממקום חיבורו בכבד רואין כל שניטל המרה היתירה ולא תטרף בו הבהמה כשרה ואם לאו טרפה. הילכך שתי מררות המתאימות שאי אפשר שתנטל ביד אלא אם כן תנקב המרה הוי נקובת המרה וטרפה. אבל אם אינם מתאימות שאם תנטל מן הכבד לא תנקב המרה הרי היא כשרה. וזה דעת הרשב"א ז"ל להלכה ולא למעשה. ואף לפי שטה זו אני אומר שאם היו שתי המררות כל אחת הכיס שלה אעפ"י שהם מתאימות ע"י שומן או דבר אחר כל שאפשר להפרידן ולא תנקב הרי זו כשרה. ולפי דעת המפרשים כנטול דמי כאלו נטל עם מקומו כל שהם נפרדות. דליכא למיחש לנקבה אם נשאר בכבד כשיעור אחד שתנטל עם מקומה כשרה ואם לאו טרפה. ולענין נדון דידן שאלתי את פי הטבחים אשר ראו את הריאה ואמרו שהיו מתאימות ואחת ארוכה מחברת' ונקבו את הארוכה ולא נשפכה אליה הקצרה ששאלתי אותם אם הפכו את המרה כלפי מעלה לראות אם שופכות זו לזו מלמעלה במקום חיבורן אמרו שלא הפכו שאלתי אותם אם היו יוצאות ממקום אחד אמרו לי הן אמרתי ודאי כיון שהן יוצאות ממקום אחד אם היו מהפכין אותן הוו שפכי להדדי דלא משכחת לה דלא שפכי אהדדי אלא בזמן שיוצאין בכבד אחת הנה ואחת הנה כמעשה אשר שאלו מלפני הרשב"א ז"ל סימן שלישי והוא ז"ל הכשיר כיון שסימפון אחד שופך לשתי המררות ואעפ"י שהוא ז"ל כתב אך טוב להזהר בכל כיוצא בזה לחוש למה שאמרה ולפי שטת הראשונים ז"ל שכתבתי עד כאן לשונו. מ"מ אני הכשרתי בנדון דידן חדא דאיכא הפסד ממון טובא. ותו כיון שיוצאות ממקום אחד עדיף טפי מאחת הנה ואחת הנה וסמפון אחד שופך לשתיהם דהא ודאי שפכי להדדי אם היה מהפך אותה הילכך אחת היא אעפ"י שנראית כשתים ולא שייך בה כל היתר כנטול דמי. ותו דמאן לימא לן שלא היו בשני כיסין שאם היו נוטלין זו מזו לא תנקב ולפי שתי השטות אשר כתבנו למעלה הוי ספק ספיקא ספק זהו הכבש בעל אותה ריאה ואת"ל זהו שמא אינו טרפה שאם היו נוטלין אחת מעל חברתה לא תנקב. ותו דאיכא למתלי דילמא משאר השחיטה של עכו"ם היא שנתערבה עם הריאות של הכשרות והיהודי אשר קונה הריאות לא יהיב אדעתיה. ותו שכבר מכרו מקצת הכבשים ואכלו את הבשר ותלינן דאיסורא בהנך שנאכלו היה כדתנן קרב אחד מן הראשים יקרבו כל הראשים. ותו דעיקר הדין תלוי במחלוקת ועל כל הטעמים האלה סמכתי והכשרתי. עוד היה מעשה בריאה שהיו בה שתי מררות נפרדות זו מזו אבל מקום חיבורן היה אחד ואתה מגביה הצד האחד ושופך אל השני דרך חיבורן ובא מעשה לפני אחד מהמורים ואסר וטעמו שכיון שהם שתים ממש אע"ג דשופכות להדדי טרפה דלא אמרינן הכי אלא באחת ונראית כשתים אבל כיון שהם שתים מחולקות לגמרי טרפה אע"ג דשפכי להדדי. ובא מעשה לפני ואמרתי מדינא מותרת אלא משום דקי"ל חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר דעיקר טעמא תלי אי שפכי להדדי או לא דבהכי מגליא מלתא אם היא אחת או שתים. וכן נראה מדברי בעל הטור שכתב וז"ל ואם היא אחת ונראית כשתים נוקבין אותה אם שופכות זו לזו אחת היא וכשרה ואם לאו שתים הם וטרפה ע"כ. הרי שע"י דשפכי אהדדי נעשית אחת הילכך בנדון דידן נמי כיון דשפכי אהדדי אחת היא וכשרה. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ג' ששאלו ממנו בשתי מררות יוצאות בכבד אחת הנה ואחת הנה וסמפון אחד שופך לשתיהן. והשואל היה מחמיר מטעם דלא קרינן שפכי אהדדי אלא כששופכין מעצמן כשהם עומדות בכבד בחיי הבהמה והוא ז"ל הכשיר וכדכתיבנא. ונ"ל דעד כאן לא החמיר השואל אלא בזמן שהסמפון הוא ששופך לשתיהן שאז אין כח בבהמה בחייה להחזיר לחה לסמפון ולא הוי שפכי להדדי אבל בנדון דידן שמקום חיבורן אחד והמרה למעלה אחת ומתחלקת לשתים יש כח בבהמה להחזיר לחה לעליון המרה ונקרא שפיר שפכי להדדי וכמה פעמים הבהמה מתהפכת וחוזרת לחה למעלה מה שאין כן בסמפון שדרכו לדחות לעולם ולשפוך מרה וק"ל וגם מזה הטעם יש להקל במעשה הראשון. הילכך בנדון דידן אפילו להזהר אין צריך וכל שכן דאיכא פלוגתא והבו דלא לוסיף עלה. ותו דאיכא פסידא דממונא. והנראה לע"ד כתבתי: