שו"ת רדב"ז/אלף קפ

אלף קפ

שאלה המשביע בצחצחות הנפשים. בנן של קדושים. טוב עם אלהים ועם אנשים. האדון אשר אליו מבקשים. מאז חדלתי לקטר למלאכת השירים והמליצות ישנים גם חדשים. כי גם שיבה וגם זקנה זרקה בי ופני הילדות והשחרות כבושים אמרתי אני אל לבי הלואי יהיה פנאי לדרושים. אשר מהם אין מנוס כי יש עלי עול צבור גדול כזה ישמרם צורם. ועול חברים מקשיבים לקולי יחשבו אף [הם] כענקים. ועול דרך ארץ הקשה מכולם כי לא התרתי לעצמי אפילו מה שהתירה אותו תורה בחשבי כי אין בדור הזה מי שראוי לכך ולכן אל יאשימני כ"ת איך לא השבתי לו על מכתביו ראשונים ואחרונים וכל שכן על דברי הלצותיו אשר ספר עלי דברים שאין בי אבל זאת אשיב אל לבי דברי המליצים הראשונים אומרה מיטב השיר כזבו. ובין כך ובין כך ירבו בישראל כמותך. ומעתה אשיב על דברי שאלתך כי הרשות נתונה. וזה לשון השאלה יבמה גדולה בת כ"ב שנה נפלה לפני יבם קטן ונתעגנה כשמנה שנים והמתינה לו עד שהיה ראוי לחליצה וכשבקשו ממנו לפוטרה בחליצה לא רצה וטען שרצונו ליבם ועם היות שהנער נער אביו נתן עיניו בממון האשה ומלמד את הבן בכך ושאל ממנה גדולות ונפלאות לא ישוערו ואמרה לתת לו מן הבא בידה ולא נתרצה כלל אדרבה היה משתדל אב היבם הנזכר להבריחו מן הארץ כדי לעגן את האשה להרבות עליו מהר ומתן וכשראו קרובי האשה כן הלכו לפני השררה והשררה שלחו הדין ביד החכם שבעיר יצ"ו ונתנו לו רשות וכח לפסוק הנראה בעיניו על פי דין תורתינו הקדושה ופסק שמצות חליצה קודמת למצות יבום ואז אסרו קרובי האשה את היבם הנזכר והוציאוהו מבית האסורין עד שפטרה בחליצה ועכשיו טוען שאנוס היה בדבר וכדי לצאת מבית האסורין חלץ אך לא מלבו. אנא הודיענו כ"ת מאי דעתיך אי איכא למיחש לחליצה מעושה ופסולה כיון שלא נהגו בארץ הזאת לכוף לחלוץ. או דילמא ליכא למיחש לחליצה מעושה וכשרה עד כאן. והנה הרב השואל העלה בכל פרטי השאלה הזאת להקל דמצות חליצה קודמת. עוד העלה דבנדון זה כיון שהוא נער דכופין לחלוץ. עוד העלה דאפילו בכל היבמים כופין לחלוץ. עוד העלה שאם שואל ממון כנדון דידן כופין לחלוץ שאין מתכוין למצוה. עוד דאפילו לכ"ע כיון שחלץ לה מותרת להנשא כיון שעלתה לא תרד. כללא דמלתא דלא חשש להחמיר כלל. ורצה הרב המתיר לדעת דעתי הקצרה וסברתי הקלושה ואפשר דבאפרקסיתא דעניא תשתכח מרגניתא ונדרשתי לאשר (אלש) [שאלני] ופניתי מכל אשר לפני ואמרתי אעלה אף אני חלקי אחוה דעי גם אני. גרסינן בפרק החולץ תנן התם מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה וכו' עכשיו מצות חליצה קודמת וכו' אמר רמי בר חמא א"ר יצחק חזרו לומר מצות יבום קודם למצות חליצה. ומייתי לה גמרא בלי מחלוקת משמע דהלכתא היא. ותו בכל דוכתא דאמרינן חזרו לומר הוי הלכתא והתוספות דחקו למצוא אחד שאינו הלכה. ותו דרב ורב יהודה משמע דהכי ס"ל דאמרי אי צבית ליבומי וכו'. ותו דפשטא דברייתא דפרק אעפ"י הכי משמע דתניא אחת לי ארוסה ונשואה וכו' ואפילו שומרת יבם וכותבין עליה אגרת מרד אם אינה רוצה להתיבם. ותו גרסינן בתוספתא וכתבה הריא"ף ז"ל סוף פרקא קמא דיבמות עקרה וזקנה ושאר כל הנשים או חולצות או מתיבמות ואתיא כהלכתא דלמ"ד מצות חליצה קודמת צ"ל דאיתיה כמשנה ראשונה ואינה הלכה. ותו מההיא עובדא דההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאי ואתא לקמיה דרב חנינא ואמר ליה מהו למיחת להתם ליבמה אמר ליה אחיו נשא נכרית וכו' וע"כ לא קאמר ליה הכי אלא משום דהוי חוצה לארץ ואסור לצאת דחיישינן שמא לא תרצה לבוא עמו ונמצא משתקע שם. ואי איתא הוה ליה למימר דאפילו בארץ ישראל מצות חליצה קודמת אלא ודאי משמע דס"ל דמצות יבום קודם. וגם השואל לא נסתפק בזה מעולם. ותו גרסינן בפרק מצות חליצה ההיא אתתא דאתיא לקמיה דרבי חייא בר אבא אמר לה בתי עמדי ליבום וכולי וכן בת חמוה דרב פפא משמע דאם היבם הגון מצות יבום קודם ואם אינו הגון מטעין ולא כופין. ותו אמרינן מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר וכו' ואיכא למשמע מהא תרתי חדא דכי הוי הגון חוסמין אותה וכופין ליבום וכי לא הוי הגון אין כופין אלא משיאין לו עצה הוגגת וקשה אעובדא דידן בתרוייהו. מכל הני שמעתתא איכא למשמע דמצות יבום קודם ומקרא מלא דבר הכתוב ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו והתורה לא תשתנה בזמן מן הזמנים וזו מודעא רבה לאבא שאול. וכל שכן כי ליודעים חן סוד יבום וחליצה מבואר להם כי מצות יבום הוא עיקר המצוה וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. והחליצה תקנה גרועה וסימניך חלץ מהם. ואני שמעתי עליך האח כי קבלת ממר אביך ז"ל וכן הבנתי מתוך קונדריס אחר שהראה לי אחי כה"ר שמואל הלוי נר"ו על ענין המחלוקת שחלקו ז"ל באי זה כתב ניתנה התורה אי בכתב אשורי או בכתב עברי ואני נשאתי ונתתי בה הרבה אחר שראיתי דברי הריטב"א ז"ל ודברי כ"ר יעקב ן' חביב ז"ל וראיתי הירושלמי במסכת מגילה והעלתי כי לדברי כולם לוחות ראשונות נכתבו באשורי. ומתוך אותו הקונדריס הבנתי שכבודו יש לו קצת עסק בנסתרות ואיך הסכימה דעתך לומר כי יפה הורה המורה לומר שמצות חליצה קודמת. ולכן זאת עצתי אם תאבה שמוע חזור בך מזה הדעת ואל תאשימני ותחשדני שאני פוסק הלכות ומורה הוראה על דרך הקבלה אלא אני מחזיק את האמת בדרך אמת. ואע"ג דאם אינו מכוין לשם מצוה פוגע בערוה דמהאי טעמא אמר א"ש דמצות חליצה קודמת לא קשיא כלל איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא. קרא דכתיב יבמה יבוא עליה מכל מקום והתורה אסרתה והתורה התירתה וזהו היתר הבא מכלל איסור. ואיבעית אימא סברא יבא הטוב ויבא מכל מקום ומעשה דיהודה יוכיח שהרי לא נתכוין למצוה ויצאו ממנו מלכי בית דוד והמלך משיחנו שיגלה במהרה בימינו. ולא לחנם חזרו לומר מצות יבום קודם ולא ראיתי מי שיסבור באמוראים מצות חליצה קודמת זולת שמואל לפי דעת קצת מפרשים דאמר אין כותבים אגרת מרד על שומרת יבם. וכן הסכימו כל גאוני עולם ראשונים ואחרונים זולת מתי מספר כמו שאני עתיד להזכיר שמותם. ואלה הם הגאונים בכלל. השאלתות הריא"ף הר"ז הלוי הר"ר אפרים תלמידו הריא"ף הר"ר יוסף ן' מיגאש הרמב"ם הראב"ד מגיד משנה רבינו ישעיה מטרני רבי הושעיא הר"ר שמעון המעילי רבינו יהונתן הרמב"ן הרשב"א הרא"ה הריטב"א הר"ן ז"ל. וז"ל הריטב"א בפרק אעפ"י ורבינו הרמב"ן הכריע כדברי הגאונים ז"ל שהלכה כמשנה ראשונה שכן חזרו לה בדורות האחרונים ע"כ. וכן כתב הרא"ה בשם הראב"ד ז"ל דהאידנא מצות יבום קודמת. וכן העלה הרמ"ה. וכן כתב ריב"ש בתשובה. וכן כתב רבינו עובדיה בפירוש המשניות שלו והאיש הזה היה מפורסם בחכמה וראש לכל רבני ירושלים והוא היה תלמיד אשכנזי' וראה את כל דברי הראשונים כי היה אחרון בזמן כי אין לו מ' שנה שנתבקש לישיבה של מעלה. וז"ל בפירוש משנת בכורות חזרו לומר המיבם לשם נוי לשם ממון הוי כפוגע בערוה שלא במקום מצוה ואין הלכה כן אלא הואיל ופקע איסור אח מינה כשמת אחיו בלא בנים הרי הותרה לו לגמרי ואפילו יבמה לשם נוי לשם ממון עכ"ל. וכן כתב רבי אבי"ה בתשובה בשם אביו וגדולי הדור דמצות יבום קודמת והרי כתובה במרדכי וכן סברת מקצת חכמי הצרפתים. וכן כתב רבינו יונה וז"ל וכותבין אגרת מרד על שומרת יבם זו היא שטת כל חכמי ספרד. אבל רוב חכמי צרפת פוסקים הלכה כאבא שאול וכולי אבל בקטלוניא ובפרובינצא נוהגים ליבם. אלה הם שמות הגאונים בעלי סברא זו אשר ראיתי סברתם מעל ספריהם הנמצאים אצלי ואפשר שיש אחרים הרבה ואני לא עמדתי עליהם. ומעתה מי הוא אשר ערב אל לבו לעשות מעשה ולהורות כנגד כל גאוני עולם אשר כל דבריהם קבלה היא. ואעפ"י שיש אחרים שפסקו כאבא שאול כגון רש"י ור"י ור"ת והסמ"ג והסמ"ק והמרדכי והר"ם ורבינו פרץ ואחרים בעלי שטה זו. מ"מ הדבר פשוט מאד ברוב מנין ורוב בנין. וכל שכן שהם להחמיר והמורה להקל. ואל תשכח מה שכתב הר"ם שאף על פי שנהגו לפסוק הלכה כהריא"ף במקום שאין התוס' חולקים לא יתחייב מינה שנפסוק הלכה כדברי התוס' וכל שכן בנ"ד שיש כל הגאונים ולהקל ומרוב פשיטותו לא ראיתי להאריך. וכי תימא שסמך המורה הזה לפי מנהג המקומות אם המקום שלכם הוא מקום שנהגו לחלוץ ולא ליבם יש לו קצת טעם להוראתו. אבל מתוך השאלה הבנתי שקנדיא הוא מקום שלא נהגו לכוף לחליצה ואם כן טעה בזה טעות מפורסם שאפילו יהיה מקום שאין לו מנהג קבוע היה לו לפסוק כדעת רוב הגאונים אשר כתבתי ולפי מנהג רוב המקומות כאשר אכתוב בע"ה וזה כי מנהג כל ספר"ד וקטלוני"א ופרובינצ"א וארץ אשכנז כאשר כתב רבינו פרץ וכל המערב ומלכות מצרים וארץ הצבי ודמשק ותוגרמא ושפירא וגרמוזייא ומגנצא וכל הגלילות אשר שמענו שמעם נוהגין במצות יבום להקים שם המת על נחלתו. חוץ ממקצת הלועזים ומקצת הצרפתים ואם כן מנין למורה להניח מנהג המקומות הקרובים וללכת אחר מנהג הרחוקים אין זה כי אם בחור ברע ומאוס בטוב והרי רוב מנהג הארץ ההיא אחר הרמב"ם ז"ל או אחר חכמי אשכנזים ובכל אשכנז נהגו במצות יבום חוץ ממקצת שהוצרכו לתקן תקנות קבועות לחלוץ כמו שכתב מהרר"י קולון ואיך הניח המורה הזה מנהג מקומו והלך להדבק בלועזים אשר אינו מהם ולא מהמונם לא ידעתי לו טעם. ואעפ"י שיש מן האחרונים שכתב דהאידנא נהגו לחלוץ אפשר במקומו אשר נהגו כן אמרו אבל לא שינהגו כן בכל המקומות ואפילו אם אמרו כן בכל המקומות אנו לא נשמע להם אלא במקום שנהגו כי שמא אם היו רואים כל דברי הגדולים אשר כתבתי וראיותיהם היו חוזרים בהם. עלה בידינו כי מי שהורה בקנדיא דמצות חליצה קודמת לא יפה הורה וראוי שיחזור מהוראתו. ומר דקלסיה מטיבותיה עבד הכי דלא לכספיה כיון דס"ל למר דהוי חליצה בדיעבד. וכיון דאסיקנא דמצות יבום קודמת צריכינן לתרוצי מה שהקשה ר"ת ז"ל חדא דהא סתם מתני' דבבורות דחזרו לומר מצות חליצה קודמת. וזו אינה קושיא אצלי חדא שהרי בזמן שחזרו לומר כאבא שאול היא שנויה ואחר אותו זמן חזרו למשנה ראשונה ומשנה לא זזה ממקומה ורבים כאלה נמצאו בגמרא. ותו דאותה משנה אינה עיקר דהיא שנויה שלא בדוכתה תדע דלא חששו לה דלא שקלי וטרו בה כלל אלא בדוכתה בפרק החולץ מייתו לה ומייתו עלה ההיא דרמי בר חמא דשמעינן מינה דלא הלכתא היא. עוד כתב דמוקמינן מתני' דריש יבמות כאבא שאול דקתני פוטרת מן החליצה ומן היבום ולא קתני מן היבום ומן החליצה. וגברא רבה חזינא ותיובתא לא קא חזינא דהא מסקינן בגמרא דמתני' בפלוגתא לא קא מיירי ומאי דאמרינן כאבא שאול לאו דאיכא פלוגתא דבזמן שנשנית מתני' חזרו לומר דמצות חליצה קודמת ולא שהיה שם מחלוקת באותו זמן שנשנית המשנה אלא לישנא בעלמא נקט חליצה ברישא משמע דאתיא לפי משנה אחרונה דחזרו לומר כאבא שאול אבל אח"כ חזרו למשנה ראשונה. והא דלא נקט פוטרות מן היבום ומן החליצה לפי שעדיין באותו זמן לא חזרו למשנה ראשונה ושוב חזרו לה כדמסיק רמי בר חמא. ואפילו לדעת ר"ת ז"ל לא נקרא זה סתם מתני' דלישנא בעלמא הוא דאתיא כאבא שאול ולא דינא דמתני' ודוק ותשכח. וההיא דבר קפרא ודאי אתיא כאבא שאול ולא עדיף מגברא דאתי מחמתיה שהרי רבי סתם משנת בכורות כאבא שאול ואפ"ה אמרינן דאינה הלכה משום דאמר רמי בר חמא דשוב חזרו למשנה ראשונה. ומעתה לא לפי הסוגיות ולא לפי פסקי הגאונים ז"ל ולא לפי ראיות ר"ת ולא לפי מנהג המקומות סמך המורה הזה להיות בכלל עם לועז. גם כי אלה הלועזים אשר מהר"י קולון ז"ל העיד על מנהגם לא ידעתי מי הם אם על הלועזים שיצאו מהגרוש הנה אני מהם לא ראיתי ולא שמעתי מהזקנים שיצאו משם שיהיה המנהג לחלוץ. ואם על האיטליינוש הוא אומר הנה הר"ר עובדיה אשר הזכרתי למעלה היה איטליינו ובקי בכל מנהגיהם ואמר שפסק ההלכה מצות יבום קודם אפילו בזמן הזה והוא היה אחרון שבכולם וכל חכמי צרפת וספרד ואשכנז שבירושלם היו יושבים לפניו כפופים לו. ואפילו אם היה היבם מעם לועז כיון שנתיישב בארץ ההיא הרי הוא חשוב כבני עיר ונגרר אחר מנהגיהם לכל דבר ולכן לא טוב עשה בתוך עמיו המורה הזה שנתן אצבע בין שיני קרובי האשה לכוף את היבם לחלוץ שהרי לדעת כל הגאונים אשר זכרנו למעלה הויא חליצה מעושה ופסולה. ולענין הכפייה אפי' לדעת רוב בעלי הסברא האחרת מודים הם דאע"ג דמצות חליצה קודמת אין כופין לחלוץ כדי שלא תהיה חליצה מעושה ופסולה. וכן בדין נהי דחזרו לומר מצות חליצה קודמת לאקדומי אמרו ולא לכוף לחלוץ דאי לא תימא הכי מה שאמרו חליצה מעושה פסולה אינה אלא לפי משנה ראשונה דאלו למאי דחזרו לומר לעולם כופין לחלוץ. אלא ודאי ליתא אלא אפילו לפי מה שחזרו לומר חליצה קודמת אם כפו אותו לחלוץ הויא חליצה מעושה דלהקדים אמרו ולא לכוף וכדכתיבנא. וא"ת כיון דלא שבקינן ליה ליבומי ממילא אית ליה למכפייה דהא לית לן לעגנא. וי"ל דהא דאמרינן דמצות חליצה קודמת היינו דמטעינן ליה עד דחליץ לה ומדמינן לה לההיא דנפלה לפני יבם שאינו הגון ואי לא מצינן לאטעוייה שבקינן ליה ולא מזדקדקינן להו אבל לכוף אותו לא אמרו אם לא היה במקום שנהגו לכוף או במקום שתקנו תקנה קבועה על פי חכמיהם או במי שנשוי אשה במקומות שנפשטה תקנת ר"ג מ"ה ונ"ל טעמו של דבר שכל המקדש אשה לדעת מנהג ותקנת אנשי מקומו הוא מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי (אחוה) [אחיו] מיניה ע"י חליצה מעושה כזו וכה"ג אמרינן לגבי חומרת א"א כ"ש באיסור יבמה לשוק וזו קושיא על רש"י ז"ל שכתב דכופין באמתלאה כל דהו ומשמע בכל מקום ובכל זמן. ומיהו בלאו הכי כתבו ר"י ור"ת בפרק החולץ דאין כופין אפילו באמתלאה. וכן ר"ח שפירש הסוגיא כפירוש ר"ת. וכן כתב בעל התרומה דאפילו יש לו אשה אחרת אין כופין אלא מטעין ואם כפו הוי חליצה פסולה. וכן כתב הר"ר אברהם ב"ר יוסף בתשובה וז"ל אלמא כיון דאין כופין לחלוץ אפילו היה נשוי אשה. וכן היא סברת הסמ"ג דאין כופין וכן סברת המרדכי וז"ל עכשיו פשט הדבר לכוף לחלוץ דקיימא לן כמשנה אחרונה דבפרק אעפ"י מוקמינן להך שמעתתא אליביה ולדידיה כופין לחליצה אם היה לו אשה אחרת כך נמצא בספרים שלנו בפרק החולץ וזה שלא כדברי מהר"י קולון ושמא נוסחא אחרת נזדמנה לו. וכן כתב ר"י מקורביל והוא בעל ספר עמודי גולה וז"ל ואם יש לו אשה אחרת מנדין אותו ועליו הגיה רבינו פרץ ז"ל ולענין כפיה אם ליבמה כל בבית כופין לחלוץ ואם היא עשירה וכו' משמע לי דבמי שהוא נשוי איירי כאשר כתוב מבפנים דאי לא תימא הכי היה לו לפרש ואפילו אין נשוי אשה אם עניה היא וכו' ומפני שההגהה הזאת לא נמצאת בספרים שלנו לא אאריך בה. ומכל מקום אפילו שנאמר דאפילו במי שאין לו אשה איירי צריך לומר דבמקומו נהגו לחלוץ ועלה סמיך דאי לא תימא הכי היכי שביק כל גאוני עולם ועביד כרש"י ז"ל דיחיד הוא בסברא זו והן לא [יהי'] אלא דס"ל כרש"י לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה. וכן היא בתשובת אור זרוע דאין כופין לחלוץ. וכן כתב רבי יהודה בר' יצחק וכן בתשובות אביגדור שאם יש לו אשה אחרת כופין אותו לחלוץ משום תקנת ר"ג אבל אם אין לו אשה אין כופין וכן העלה מהרר"י קולון וז"ל אבל לנדותו להדיא לא מלאני לבי וחוששני לדבר משום חליצה מעושה לדברי האומר אין כופין כי רבים המה וכו'. הרי לך כל הני רבוותא ס"ל דמצות חליצה קודמת ואעפ"י כן סבירא להו דאין כופין והיכא שהוא נשוי אשה נחלקו. ומ"מ נ"ל דמאן דסבר דהיכא שיש לו אשה אין כופין לחלוץ וכל שכן היכא דהוי מקום שנהגו לחלוץ או שתקנו לחלוץ דלא עדיף תקנה דידהו מתקנת ר"ג מ"ה. ומה שכתב כ"ת כי דעת ר"ת כדעת רש"י לפי דעת התוס' אשתמיטתיה ההיא דפרק אעפ"י שכתבו פרש"י ופר"ת וז"ל וגם לפירושו אם תבע ליבם לא כייפינן ליה לחלוץ אלא מטעינן ליה אם אינה חפצה אבל אם אינו רוצה לא ליבם ולא לחלוץ נראה דכופין ולא ביארו התוס' אם כופין אותו בחליצה או ביבום ופי' מהררי"ח בהג"ה באשרי. ונראה דלפי תקנת הגאונים דכייפינן ליה לחלוץ ובהכי מיירי בהגהה דאי איירי במי שתובע ליבם ואינה רוצה אלא לחלוץ איך כתב ותימא שלא כתבו בזה ר"ת ור"י וכל הצרפתים והרי מהררי"ח כתב בהגה"ה אחרת אבל ר"ת ור"י אמרו דלא כייפינן ליה להוציא אם לא יהיה מאותם שכופין להוציא אבל אטעויי מטעינן כדי להרחיקה וכו' ואי לא מצי לאטעויי שבקינן להו ואין נזקקין להם וקל להבין במי שמעיין בלשון ההגהה דלא מיירי במי שרוצה ליבם. וכן הבין הגהה (ז"ל) [זו] מהר"ר ישראל ומהרר"י קולון ע"ש כי לא באתי להעתיק הדברים ומה שהעליתי מתשובתו ז"ל דלעולם אין כופין אלא א"כ נשוי אשה אחרת או שמנהג המקום לחלוץ שכופין אותו לקיים מנהג מקומו או מקום שתקנו ע"פ חכמים לכוף לחלוץ כעובדא דשאילו קמיה כופין אותו והטעם הוא כמו שכתבתי למעלה דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. ואני אומר שכיון שר"ג לא תיקן אלא לאלף החמישי או במקומות שלא פשטה גזירתו אפילו היה נשוי אשה אין כופין. ובמקום שיש תקנה או שנהגו לחלוץ כופין לקיים מנהג מקומם ולא הויא חליצה פסולה דכל המקדש אדעתא דתקנת מקומו מקדש אבל היכא דאין אחת משלש אלו לא אמרה אדם זולת רש"י ז"ל. ואם תאמין לספר מהרר"י קולון גם המרדכי שכתב שכן פשט הדבר לכוף לחליצה ואין אני מודה לו ולספרו לפי שהוא כנגד דעת רבינו הילכך כל מי שיורה באיקנדיא לכוף לחלוץ טועה גמור הוא לסמוך על רש"י כנגד כל גאוני עולם. כל שכן שיש בידינו כלל גדול כי רש"י ז"ל מפרש הוא לא פוסק ויותר יש לסמוך על בעלי הפסק וכיון שבאיקנדיא לא נהגו לכוף לחלוץ מן הסתם הרי הם נגררים אחר רוב גלילות ישראל ואחר רוב חכמים אשר זכרנו למעלה וכל מי שכופה לחלוץ מרבה בני חייבי לאוין בישראל. ואע"ג דקיימא לן דאין ממזר מחייבי לאוין מכל מקום תקנה גדולה היא. וראיתי למהרר"י קולון שכתב ההיא דמורדת דכופין הבעל לגרש לדעת הריא"ף והרמב"ם ורש"י ז"ל וכל שכן ביבמה המורדת שכופין את היבם לחלוץ. ואע"ג דרבים חלקו עליהם ולא נהגו כלל בזמן הזה לכוף לגרש מכל מקום עשה ממנה הרב סניף לבעלי הסברא האומרים כופין לחלוץ והוא ז"ל נסתייע ממנה לנדון שלו דהיינו אותו היבם שהיה ממקום שיש להם תקנה קבועה לכוף לחלוץ או למי שהוא נשוי אשה אחרת שכן כתב אפי' לא נסמוך על כל אלה במקומות שלא פשט המנהג שיכופו לחלוץ בואו ונסמוך במקום שנהגו לכוף ע"כ. הרי לך בהדיא שבמקום שאין המנהג ידוע אין לכוף לחלוץ אפי' בהצטרפות שתי הסברות משום דאזלינן בתר רוב החכמים ורוב המקומות. והרב המתיר לכוף לחלוץ לכל היבמות למד ממנו והפריז על המדה ללמוד אפי' במקום שאין מנהג ואין נשוי וליכא שום אמתלאה ולא זו בלבד אלא שעשה ממנה שני טעמים משום מאיס עלי ומשום מורדת ועבד הכי לאפושי גברי וכבודו במקומו מונח אפילו לפי שטתו רבים אשר אתנו מאשר אתו דאע"ג שתצרף שתי הסברות אע"ג דהוו מתרי טעמי לא תמצא אלא הריא"ף והרמב"ם ורש"י זכרונם לברכה והמרדכי לפי גרסת ספר הרב וגם רבינו פרץ לפי סברת המתיר או שנים אחרים על הרוב דסבירא להו כופין בטענת מורדת כנגד כל בעלי שתי הסברות הנזכרות לעיל בין אותם שסוברים מצות יבום קודם בין אותן דסברי להון מצות חליצה קודמת מכל מקום מודו דאין כופין. ומזה הטעם עצמו לא סמך הרב לעשות מעשה אפילו על ידי סניף. אלא עיקר סמיכות הוא מפני שהיה היבם ממקום שתקנו תקנות קבועות על פי חכמים גדולים. עוד נראה לי מאותה תשובה שהיבם נשוי היה לפיכך עשה משלשת הטעמים קשר אמיץ והחוט המשולש לא במהרה ינתק. אבל במקום שאין מנהג ואין נשוי אשה לא אמרה אדם לכוף לחלוץ בזמן הזה לפסוק כרש"י כנגד כל גאוני עולם וכל שכן שכל דבריהם דברי קבלה. וכן כתב הרשב"א בכיוצא בזה ואם כן המורה לכוף בסתם יבמות ובסתם מקומות הויא חליצה מעושה ופסולה. והשתא אתינן לפרושי נדון דידן שהיבם נער והיבמה גדולה לא נתבאר יפה בשאלה אם הוא גם כן בער ואין לו במה לפרנסה כי נ"ל מלשון התשובה של הרא"ש ז"ל כי שלשתם בעינן ואחר כך אין ראיה משם לנדון דידן ואפילו אם תמצא לומר דאפי' אי הוי חד טעמא לחוד הוה כייפינן ליה נמי או כגון דבנדון דידן איכא תלתא נער ובער ואין לו במה לפרנס לא יפה עשו שכפו אותו על כרחו לחלוץ מפני סברת הרא"ש זכרונו לברכה דהא איהו אזיל לטעמיה ולאתריה דהא סבירא ליה דמצות חליצה קודמת. ובמקומו נהגו לחלוץ שהרי הלועזים ובמדינת צרפת נוהגים לחלוץ. וא"ת אי ס"ל דכופין לחלוץ מאי איריא משום דהוא נער ובער בלאו הכי נמי הדין כך. ויש ליישב דשמא מכוין למצוה היה. ואי לאו משום דהוי נער ובער לא היה כופה לחלוץ: אי נמי משום האי טעמא כפה אותו לחלוץ בחנם. אי נמי במקומו נהגו לחלוץ אבל לא נהגו לכוף אלא להבדל ממנו כמו שכתב הסמ"ק אבל לכוף אותו ע"י נדוי לא נהגו וזה מפני שהיה נער ובער כפה אותו נדוי עד שחלץ ואיך נביא ממנו ראיה לדידן ולאתרייכו לפי שלא נהגו לחלוץ או לסתם מקומות וכל שכן לדעת האומרים מצות יבום קודמת. ואפי' תאמר שאתם נגררים אחר מנהגי אשכנז נר"ו. הרי באשכנז נהגו ליבם. תדע שהרי באותו מקום הנקרא שו"ם הוצרכו לתקן תקנות קבועות לחלוץ משמע דבשאר מקומות אשכנז נהגו ליבם וכן העידו רבים. וכבר נתברר לך שכיון שהדבר תלוי במנהג מקומות ונהרא נהרא ופשטיה ואין מביאין ראיה ממקום למקום. ותו דעיקר סמיכות המתיר הוא על תשובה זו של הרא"ש והוא ז"ל כתב שאין כופין בשוטים במלתא דאיכא פלוגתא וכתב בתשובה והטור בשמו וז"ל וכתב א"א ז"ל וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא זכרונם לברכה ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים כדי שלא יהיה הגט מעושה וכן כתב הרשב"א דאין כופין בשוטים אלא למוכה שחין וחביריו הילכך אפי' לדעת האומרים לכוף לחלוץ לא יפה עשו לאסור אותו במאסר ולמסרו ביד עכו"ם כתא מכמר עד שיחלוץ כיון דאיכא פלוגתא כי יש לחוש לחליצה מעושה. ומה שכפה הרא"ש לאותו נער אפשר ע"י נדוי או שמתא דבדברים לא יוסר עבד אבל לכוף בשוטים לא אפי' הרא"ש ואין לחלק בין מאסר לשוטים כיון שהכל הוא סיגוף לגוף ופשוט הוא וכ"ש לאסור ביד עכו"ם אכזרים הם לא ירחמו. עוד כתב טעם להכשיר חליצה זו מפני שהיה שואל ממון ובודאי לא היה מתכוין למצוה. כמה תשובות בדבר חדא דמהאי טעמא היה להם לעגן הדבר עד שיתרצו כיון שהיא עשירה ויעשו פשרה וכדכתב ה"ר פרץ ז"ל. ותו דהיה להם להטעותו תחלה ואם לא יוכלו להטעותו אז היו כופין אותו לדעתם דס"ל דכופין אבל לכוף אותו בתחלה כאשר נראה מלשון השאלה לא יפה עשו וכיון שהיה שואל ממון קרוב הדבר להטעותו אבל נ"ל כי קרובי האשה אלמים היו ולגרמייהו עבוד ואת פי החכם לא שאלו. והרא"ש לא כתב בשאלה שהיה שואל ממון להשים אותו טעם לכפייה אלא לומר שיכופו ויחלוץ לה בחנם וברור הוא מתוך לשונו. ותו דאין ראיה משאלת הממון לומר שאין מתכוין למצוה דדילמא הוא רוצה לקיים מצות יבום להקים שם המת על נחלתו. וכיון שהיא אינה חפצה בו אינו רוצה לחלוץ לה בחנם ושואל ממון. וכן נראה מלשון השאלה כי בתחלה טען שרוצה ליבם. דבשלמא היכא שהיבמה היא גדמת או שאינה ראויה לו מצד עצמה כהנך דמייתי גמרא וכדכתיבנא לעיל איכא למימר עיניו נתן בממון אבל אשה הגונה ועשירה כנ"ד אין הדבר רחוק דמתכוין לשם מצוה דכמה בחורים נושאין נשים אלמנות גדולות מהם בשנים אפי' שלא במקום מצוה הילכך אין שאלת הממון ראיה לומר שמתכוין שלא לשם מצוה. עוד כתב כ"ת טעם להתיר חליצה זו לדעת כל האומר מצות חליצה קודמת דסברת הרא"ש היא דאין כופין בשום טענה אלא במוכה שחין וחבריו ואפ"ה בהאי מעשה דנער ובער הודה לכוף אותו לחלוץ והולדת מהקדמה זו שכל הגאונים דס"ל אין כופין מודו בדינו של הרא"ש שאם היה נער ובער ואין לו במה לפרנס כופין אותו לחלוץ וילמד סתום מן המפורש. וכבודו במקומו מונח אגב שטפך לא עיינת בהקדמה ולא בתולדה דהא הרא"ש בשטת ר"ת אמרה וכן כתב הטור ור"ת עצמו לא אמר דאין כופין אלא היכא דידעינן בודאי שהוא מכוין לשם מצוה כגון שבא לחלוץ תחלה וכיוצא בו. דכיון דמכוין לשם מצוה אין כופין לחלוץ אבל בסתם בני אדם כופין לחליצה ס"ל וכן כתב הטור בעצמו וז"ל ור"ת כתב דמצות חליצה קודמת ואפי' אם שניהם רוצים ליבם אין שומעין להם אלא א"כ וידוע וכו' הדברים וקל וחומר אי בזמן ששניהם רוצים ליבם לא שבקינן להו כ"ש הכא שהיא אינה רוצה ליבם דלא שבקינן להו אלא כייפינן ליה לחלוץ. הרי ההקדמה אשר עליה בנית הטור בעצמו בשם ר"ת ואביו כתב דלא ס"ל כאשר אמרת אלא כופין לחלוץ ס"ל ומה שהצריך הרב לטעמא דנער ובער הא תריצנא לה לעיל. ואפי' אם נודה להקדמה דהרא"ש ס"ל אין כופין חוץ ממוכה שחין וחביריו לא יתחייב ששאר בעלי סברא זו יודו לדינו של הרא"ש שהרי לא עדיף טעמא דנער ובער ממי שיש לו אשה אחרת שעובר על תקנת ר"ג שבמקום שפשטה תקנה זו קבלוה עליהם כדין הגמרא ממש כדכתבו ז"ל ואפי' שהוא בכח תקנה זו סבירא להו ז"ל דלא כייפינן ליה כל שכן במי שהוא נער ובער דלא כייפינן ליה לחלוץ. וגדולה מזו אני אומר כי אפי' לדעת האומרים דמי שהוא נשוי כופין אותו לחלוץ לא יודו בדינו של הרא"ש ז"ל דבשלמא התם איהו בעי לעבור על תקנת ר"ג דנפשטה ומכח ההיא תקנתא הויא עליה יבמתו באיסור ערוה דאפקעוה רבנן לזיקתו ע"י חליצה מעושה כזו דאלימא כחה דתקנתא טובא ומשום הכי כייפינן ליה לחלוץ. אבל יבמה שנפלה לפני נער ובער זקוקה היא מן התורה ונהי דמצות חליצה קודמת לדעת הני רבוותא. מ"מ לא כייפינן ליה דלא ליהוי חליצה מעושה. ומה שסמך הרא"ש לעשות מעשה משום דמנהג מקומו לכוף לחלוץ וכל הנושא אשה לדעת אנשי מקומו הוא נושא וכדכתיבנא אבל במקום שאין מנהג ידוע וכ"ש במקום שנהגו שלא לכוף לחלוץ אפי' הרא"ש ז"ל מודה דאין כופין. הילכך כיון דאי קנדיא לא נהגו לכוף לחלוץ לא יפה עשו לכופו. וקרוב בעיני להיות חליצה מעושה. כל זה כתבתי לפי שטת הטור אבל לפי מה שכתבו התוס' בפרק אעפ"י בסברת ר"ת כך היא דהיכא דמכוונים לשם מצוה אין כופין לחלוץ אפי' במילי והיכא דלא בריר לן אי מכווני לשם מצוה או לא כופין לחלוץ במילי. ואי תבע איהו ליבם לא כייפינן ליה לחלוץ בנדוי וכיוצא בו. והתוס' היו בקיאין בדברי ר"ת יותר מזולתם. ואם תהיה סברת הרא"ש כר"ת אתיא ההיא עובדא דשאילו קמיה כפשטא דאי לאו מפני שהוא נער ובער לא היה כופהו לחלוץ. אבל איניש דעלמא אי תבע ליבם אין כופין אותו לחלוץ בנדוי וכיוצא בו וכל שכן בשוטים. וכן אני סובר כסברת הרא"ש זכרונו לברכה אעפ"י שאין נראה כן מלשון הטור ז"ל. ולפי דרכנו ההקדמה שהקדמת כי סברת הרא"ש אין כופין לחלוץ היא אמתית. אבל התולדה לא תתחייב וקל להבין ולא תפשתי עליך בהקדמה אלא מפני שכללת הטור עם סברת אביו ולפי מה שכתב הטור יצא דסברת ר"ת והרא"ש ז"ל דמי שאין מתכויה למצוה כופין לחלוץ ועיין עליה. ולענין אם היא חליצה בדיעבד ואם עלתה לא תרד. לפי מה שכתבנו למעלה לא הויא חליצה וצריכה חליצה אחרת אבל ליבם אי אפשר. ומכל מקום מודה אני שאם נשאת בחליצה זו שאין מצריכין אותה חלילה אחרת. שכדאי הם הריא"ף והרמב"ם ורשב"ם ורש"י ז"ל שסבירו להון שכופין כדין מורדת וכל שכן ביבמה. ובנדון דידן לסמוך עליהם אחר שנשאת ואפי' שכפו אותו בשוטים דאיכא מאן דסבירא ליה דאיכא כפייה בשוטים ונסמוך עליהם בדיעבד אבל להתירה לכתחלה לינשא בחליצה זו איני מסכים כלל. כיון דאפשר לרצותו ויחלוץ לה חליצה כשרה לא מיקרי כי האי בדיעבד כיון שהיבם עומד לפנינו ואפשר לתקוני מתקינן. ותו דלגבי מי שבא לישא אותה ובא לשאול אם מותר או אסור הרי הוא לגבי דידיה לכתחלה ומורין לו להחמיר. ומכל מקום אם לא התרצה במה שדרך בני אדם להתרצות כפי ערכו וכפי ערך האשה מודה אני שינדו אותו עד שיחלוץ לה כיון שהיא אסורה עליו שהרי כבר חלץ לה אפי' שהיה אנוס יש לחוש לדברי האומרים כופין לחליצה לענין שיהיה אסור לייבם: כללי דנקטינן מהאי שקלא וטריא דרובא סבירא להו מצות יבום קודם. ותו דרוב ישראל נהגו ליבם. ותו דאפילו הנך דס"ל מצות חליצה קודמת רוב בעלי סברא זו ס"ל אין כופין לחלוץ. ותו דאפילו היה נשוי אשה אחרת אין כופין אפילו במקומות שפשטה תקנת ר"ג משום דלא תיקן אלא לאלף החמישי. ותו דאפילו לדעת האומרים לכוף הרי מילי במקום שנהגו או במקום שיש תקנה קבועה. ותו דאפילו בעלי סברא זו לא יתחייב שיודו בדינו של הרא"ש ז"ל. ותו דאפשר דאיהו נמי לא אמרה אלא במקומו לפי שנהגו. ותו דלעולם מהדרינן בתחלה להטעותו אבל לכופו מיד לא אמרה אדם. ותו דאין ראוי לכוף בשוטים ולא במאסר ולא לסגפו בגופו. ותו דלא הויא חליצה אפילו בדיעבד לענין שתנשא בה לכתחלה. ותו דאם נשאת בדיעבד לא מצרכינן לה חליצה אחריתי. ועוד דהנושא אשה ע"ד מנהג או תקנת אנשי מקומו הוא נושא. ותו דאית להו לחכמים כח לתקוני לעקור דבר של תורה בשב ואל תעשה ולעקור זיקה של תורה על ידי חליצה מעושה דאפקעינהו רבנן לקדושי אחוה מיניה על יד חליצה כזו. והנלע"ד כתבתי: