שו"ת רדב"ז/אלף קעח

אלף קעח

שאלה מעשה היה בקנדיא בראובן שסד בית הכנסת וליבן אותו ותקן אותו יפה יפר ורצה לכתוב על גובה ההיכל שמו ושם אבותיו ולהתעטף ולהתהדה בטלית שאולה ולא זו בלבד אלא שגבה לבו עד להשחית ורצה להשים למעלה מן ההיכל סימן דגל משפחתו הנקרא ארמ"א בלעז והוא צורת אריה וכתר בראשו. ולא זו בלבד אלא שרצה לעשותו גולם ממש בולט ולקח לו אבן שיש וצוה את האומנין לעשות לו פסל דמות אריה מוזהב וכתר מלכות בראשו ויצר אותו בחרט וגו' והיה מסדר ליתנו בצמרת ההיכל ובגובהו כנגד המשתחוים. גם כתב על אבן שיש פלוני בן פלוני הגאון. והקהל יצ"ו כשמעם את הדבר הרע הזה התאבלו והשתדלו בכל כחם ואונם למנוע את ראובן מהמעש' הרע הזה. ובהיות ראובן זה בעל זרוע קרוב למלכות לא אבה שמוע להם עד שהוצרכו לפזר מעות הרבה על זה ומנעו אותו בכח השררה יר"ה. ושאלו ממנו אם דבר זה מותר או אסור: תשובה יפה עשו הקהל יצ"ו שמנעו ובטלו שמץ עבודה זרה מבהכ"נ ועליהם תבא ברכת טוב ושכרם כפול מן השמים בזה ובבא ואלו הוינא התם מסרנא נפשאי עלה. יהא חלקי עמהם ועם החכמים יצ"ו אשר החזיקו את ידם על ככה. וקרוב אני לומר שראובן חייב בכל ההוצאות שעשו הקהל לבטל ענין מכוער כזה. ומפני שלא נשאלתי על זה לא אכתוב בו דבר שלא אהיה נדרש ללא שאלו. ועל הרועים המחזיקים ביד ראובן חרה אפי שאפילו לפי דעת מי שסובר דמותר לעשות שאר צורות לנוי מכל מקום יש לחוש כמה חששות כאשר אני עתיד לבאר בעזרת האל. חדא שעיקר הדין בעשיית שאר צורות תלוי במחלוקת. דגרסינן בפרק כל הצלמים מנקיט רב ששת חומרי מתנייתא ותני כל המזלות מותרים חוץ ממזל חמה ולבנה וכל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם וכל הצורות מותרות חוץ מצורת דרקון. ואקשינן עלה בגמרא אמר מר וכולי ואסקינן קושיין רישא וסיפא במוצא ואמצעיתא בעושה. אמר אביי אין רישא וסיפא במוצא ואמצעיתא בעושה. רבא אמר כולה במוצא ומציעתא רבי יהודה היא דתניא רבי יהודה מוסיף אף דמות מניקה וסר אפס עד כאן בגמרא. נמצא לפי תירוצו של אביי ברייתא אמצעיתא דכל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם איירי בעושה ואם כן מותר לעשות כל הפרצופין חוץ מפרצוף אדם וכן כל הצורות חוץ מצורת דרקון. ובצורת דרקון איכא פלוגתא איכא מאן דאמר דכיון דאיירי סיפא במוצא דוקא במוצא אסור אבל לעשות צורת דרקון מותר. ואיכא מאן דאמר דלעשותו נמי אסור דחוץ מצורת דרקון דקתני אפילו במוצא וכל שכן בעושה. ומכל מקום מתירוצו של אביי למדנו דצורת אריה לבד וכן כל שאר הצורות מותר לעשותם חוץ מפרצוף אדם. וכן כתבה הרמב"ם ז"ל פרק שלישי מהלכות ע"ז וזה לשונו צורת הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם וכולי מותר לצור אותם אפילו היתה הצורה בולטת עד כאן. וכן נראה סברת הריא"ף זכרונו לברכה שכתב הברייתא כצורתה משמע דבכל גוונא מותר בין מוצא בין עושה בין שוקע בין בולט. וכן היא סברת הרשב"א ז"ל ורוב פוסקים נמשכו אחריהם. אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב שכל הצורות הבולטות אסור לעשותם מפני החשד וז"ל והא דתניא טבעת שחותמה בולט וכולי לאו בדמות שמשי מרום אלא בשאר כל הצורות היא דכיון דבולטות נינהו איכא למיחש לחשדא שמא צורה נעבדת היא כיון שהוא מניחה ואעפ"י שאחרים עשו לו אסור להניחה וכן הוא אסור לעשות כל צורה בולטת שמא יאמרו לעובדה הוא עושה. והא דשרינן לעיל בעושה צירות ופרצופות כולן בשוקעין איירי אבל בבולט חיישינן לחשדא אא"כ עושה אותה לרבים שלא במקום חשדא. ומיהו מסתברא לי שלא אמרו אלא בטבעת וכיוצא בה שהן מכובדים אבל על המבוזים מותר לצור שאר צורות בין בולט בין שוקע עכ"ל. וא"ת איך התיר הרב זכרונו לברכה לעשות צורת אריה כאשר העיד עליו הרשב"א זכרונו לברכה בתשובה. לא קשיא דאיכא למימר לרפואה שאני. וכן נראה שאפי' הרשב"א לא התיר אלא לרפואה כדמשמע לשון תשובתו ואע"ג שהרב זכרונו לברכה סובר דלהלכה מותר דילמא למעשה לא התיר אלא לרפואה ובני דורו חלוקים עליו אפי' לרפואה. וגם הוא זכרונו לברכה לא החליט הדבר להיתר ועיין בתשובתו סימן תי"ג. אי נמי יש לתרץ שהצורה שעשה הרמב"ן זכרונו לברכה לא היתה בולטת אלא שוקעת. אי נמי שלא היה אלא צורת חצי הגוף כדרך שמציירים בטבעות או על הלוח אבל גוף שלם כנדון דידן לא התיר אלא אדרבא אוסר בהדיא. וא"ת נהי נמי דנפקא מינה דלראובן שלא יעשה צורה זו בביתו לדעת הרמב"ן זכרונו לברכה משום חשדא אבל בבית הכנסת דאיכא רבים ליכא למיחש לחשדא כההיא אנדריטי דהוי בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא ורב ושמואל הוו עיילי ומצלי ביה. י"ל דאע"ג דליכא חשדא מכוער הדבר להיות צורה זו בבית הכנסת וההיא אנדריטי באונס הניחוהו בבי כנישתא ומשום הכי הוו מצלו ביה דאי משום חשדא ליכא דרבים הוו. ואי משום מכוער הדבר מאד הם לא הניחו שם אלא באונס הונח שם. וכן ראיתי לאחד מן הגדולים אחשוב שהוא הריטב"א זכרונו לברכה שכתב אחר שהביא דברי הרב רבינו משה בר נחמן זכרונו לברכה וז"ל ונראין דבריו שהרי צורת אדם אינה נעבדת בודאי כדאמרינן לעיל אי במוצא פרצוף אדם מי אסור והתנן וכו' ואפי' הכי אמרינן בההיא אנדריטי דאוקימו בבי כנישתא דנהרדעא דאי לאו דחיישינן לחשדא הוה אסיר לצלויי התם והוא הדין לשאר צורות אעפ"י שאינן נעבדות בודאי ואין נראה לדחות משום דמכוער הדבר מאד להניח שום צורה בבית הכנסת דכיון דהוי במקום תפלה חיישינן לחשדא טפי דאדרבא מאחר שהורגלו להתפלל שם להשי"ת קודם לכן ועכשיו הכניסו שם זה האנדריטי באונס לא היה לנו לחוש לחשדא ואעפ"כ אלמלא שהרבים מתפללים שם לא היה מותר להתפלל שם עד כאן הרי לך בהדיא שמפני שהכניסו בו האנדריטי באונס לא היה מכוער הדבר. אבל להניחו שם מדעת וברצון אין לך דבר מכוער מזה. וכן נראה מדברי רבינו ירוחם ז"ל שכתב וזה לשונו. ונשר ושור ואריה כתבו הפוסקים שכל אחד לבדו מותר לעשותו ולהשהותו ואין אסור אלא דמות ארבע חיות יחד. ועוד כתבו הפוסקים ז"ל אע"ג דברבים ליכא חשדא מכוער הוא להם עד כאן: הרי לך בהדיא שאפילו לבעלי השטה האחרת מכוער הדבר לרבים לעשות להם צורה כזאת וסברא זו של הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל הוא הלשון הראשון שכתב הר"ן ז"ל בפי' ההלכות והכריע אותו וזה לשונו. ושאר כל הצורות כולן בולטות אסור לקיימן ואסור לעשותן. שוקעות מותרות לעשותן עד כאן. וכן כתבה הר"ר דוד הכהן ז"ל בחדושיו לע"ז אלא שיש הפרש ביניהם כי לדעתם לא אמרוהו אלא בצורות הנעבדות בברי אבל מן הספק לא חיישינן לחשדא כאשר כתב הר"ן בהדיא. ואלו לדעת הרמב"ן אפילו מן הספק חיישינן לחשדא ואליו ז"ל ראוי לשמוע דכיון דהוי ספקא בחשש ע"ז ראוי להחמיר ואפילו לדעת הר"ן ז"ל ולדעת הר"ר דוד הכהן ז"ל אני אומר כי צורה כזו בארצות ההם היא ודאי נעבדת ואסור לעשותה ולהשהותה בשום מקום משום חשדא ולרבים מכוער הדבר וכדכתיבנא התם קמן דאפילו למאן דפסיק כתירוציה דאביי איכא פלוגתא בעיקר דינא. וא"ת היכי פסקו כתירוציה דאביי במקום רבא. דהא אמרינן בכוליה גמרא כל היכי דאיפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם. הא לא קשיא דלא אמרינן האי כללא אלא היכא דאיפליגו במימריה דנפשייהו. אבל היכא דאיפליגו בפירושה דמתניתא כי הכא לית לן האי כללא. ומכל מקום איכא מאן דפסיק כרבא דאמר כולה במוצא ואמצעיתא רבי יהודה היא במוסיף וכו' הילכך לפי האי תירוצא הא דתניא כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם במוצא דוקא מיתניא אבל בעושה הכל אסור אפי' שאר צורות ופרצופות. והכי איתא במרדכי פרק כל הצלמים בשם רבינו אליקים ז"ל וזה לשונו. ועוד יש לומר דדוקא אביי הוא דמוקי לה הכי בעושה. אבל אנן קיימא לן כרבא דאמר כולה במוצא ומציעתא רבי יהודה היא וכו' אלמא במוצא מותרין ובעושה אסורין. ובמכילתא אוסר אפי' לעשות פרצוף בהמה וצפור וחגבים ודגים. שנאמר כל אשר בארץ. ועל פי הראיות האלו צוה להסיר צורות אריות ונחשים ממינים שונים שציירו בבית הכנסת בקולונייא עד כאן. ודינו של הרב זכרונו לברכה אמת הוא. אבל ראייתו ממכילתא איני מכיר דבמכילתא דורש הכתוב והכי איתא התם לא תעשה לך פסל לא יעשה לו גלופא אבל יעשה לו אטומא תלמוד לומר וכל תמונה וגו'. יכול לא יעשה לו דמות כל סמל אבל יעשה לו דמות בהמה חיה ועוף. תלמוד לומר תבנית כל בהמה. יכול לא יעשה לו דמות כל אלה אבל יעשה דמות דגים וחגבים שקצים ורמשים. תלמוד לומר תבנית כל רומש באדמה וגו'. ומה נפשך אי קרא מיירי לשם ע"ז אם כן ליכא ראיה. ואי מיירי בעושה לשם נוי מאי מייתי ממכילתא טפי מקרא. ויש לומר בדוחק דמדנחית מכילתא לפרושי כל הני משמע דקרא אפי' בעושה לשם נוי אסר דאי לשם ע"ז מאי איריא הני אפי' שלשול קטן נמי. ועדיין ראייתו צריכה עיון. וזה הענין כתוב בהגהה באשרי בארוכה וזה לשונו מעשה היה בקולוניא שצרו בחלונות בית הכנסת צורות אריות ונחשים. שאלו לרבינו אליקים זכרונו לברכה והשיב שאסור לעשות שום צורה שלא להתלמד וגם כיון דבעינן שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר והרוצה להעשיר יצפין נראה כמשתחוה לאותן הצורות. וכשהיה אבא מארי זכרונו לברכה והיו מציירין בבית הכנסת צורות אילנות ועופות ודן לאיסור. והשתא איתברר לן דכולהו אסורי בעשייה כגון הפרצופין דהיינו אדם ובהמות וחיות וצורות כגון עופות ודגים ונחשים ותולעים צלמים כגון תבנית כל דבר ודבר העשוי במדות כולם העושה אותם עובר בלאו ואם עשו לו אחרים מותר מן התורה ואסור מדרבנן עד שיפחות את צורתו מאור זרוע עד כאן. הרי אתה רואה בעיניך כי לדעת כל הני רבוותא דבתראי נינהו העושה צורה כזו בודאי עובר בלא תעשה. ואם אחרים עשו לו צורה מותר מן התורה ואסור מדרבנן. ולדעת הרב רבינו משה ב"נ זכרונו לברכה ותלמידיו ז"ל איכא איסורא משום חשדא ואם הוא במקום רבים דליכא חשדא מכל מקום מכוער הדבר מאד. ואם כן הם עשו מעשה להחמיר ואנו הדיוטות נעשה מעשה להקל בדבר שיש בו שמץ ע"ז אין זה כי אם רוע הלב. ותו יש להוכיח דאפי' לדעת הריא"ף זכרונו לברכה צורת אריה או שור או נשר כיון דאיתנהו במדור העליון אפילו כל אחד לבדו אסור לעשותו דכיון שהשמיט הרב ז"ל כולה שקלא וטריא דפרק כל הצלמים וכתב התירוץ האחרון דלהתלמד שאני משמע דכולא מלתא בהכי תליא אם עושה אותן להתלמד מותר ואם לאו אסור. והדרינן נמי מכל הנך תירוצי דאביי דאמר לא אסרה תורה אלא שמשים שאפשר לעשות כמותן ולא אסרה תורה אלא דמות ארבע חיות בהדי הדדי דהיינו אריה שור נשר ואדם ולא אסרה תורה אלא שבמדור העליון. וכן כתב ה"ר [משה בר'] נחמן ז"ל כי לדעת הריא"ף ז"ל הדרינן מכולה סוגיין אלא שלא הזכיר בהדיא דהדר נמי מהך מימרא דרבא דלא אסרה תורה אלא דמות ארבע חיות בהדי הדדי ואפשר שמפני שזה כנגד סברת הרב זכרונו לברכה לא הזכירם בהדיא. אבל קושטא דמלתא היא דלדעת הרב רבינו יצחק אלפסי זכרונו לברכה הדרינן מכולהו תירוצי דאביי שלא כדברי רבינו יצחק ז"ל דכתב דכולהו תירוצי דאביי הלכתא נינהו מדלא קאמר גמרא אלא. וכן כתב הרב רבינו ניסים ז"ל דשטה זו נכונה היא אלא דהוה ליה לגמרא למימר אלא. ולדידי הא ל"ק דבתירוציה דאביי לא מצי גמרא למימר אלא כיון דחד מינייהו לא קאי לפי המסקנא. ובמסקנא דקאמר להתלמד שאני נמי לא מצי למימר אלא כיון דמעריב ותני שלשה תירוצים בחדא מחתא והם כיון דשכיח גבי רבים גבי נשיאה ליכא חשדא ודפרקים הוה ולהתלמד שאני. וכיון דלהנך תירוצי קמאי לא שייך למימר אלא דהא לא הדר ביה. גבי תירוצא דלהתלמד שאני נמי אע"ג דהדר ביה משינויי קמייתא לא אמר אלא דוק ותשכח. אם כן נמצא לפי שטה זו דהדרינן נמי ממאי דקאמר אביי לא אסרה תורה אלא דמות ארבע חיות בהדי הדדי ואסרינן אפילו כל אחד לבדה משום דאיתנהו במדור העליון. ואם תאמר היכי מתפרשא ברייתא דכל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם לפי שטה זו אי כפשטא קשיא. וכי תימא דה"ק כל הפרצופות שאינן במדור העליון מותרין א"כ מאי חוץ מפרצוף אדם דקתני והרי אדם בכלל פרצוף ארבע חיות איתיה. וי"ל דתנא דברייתא כולל אמרה לכל הפרצופים אבל אנן לא סבירא לן כוותיה ואין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ ומוקמינן לה בדמסתבר טפי הנך דאיתנהו במדור העליון דהיינו אריה שור נשר ואדם אפילו כל א' לבדו אסור ושאר כל הפרצופות מותרין. אי נמי הכי קאמר כל הפרצופים מותרין חוץ מפרצוף אדם וחביריו דאיתנהו במרכבה העליונה. והא דנקט אדם לאשמועינן דאפילו במוצא אסור ובודאי דאם כך היתה כוונת הריא"ף זכרונו לברכה לא הוה לסתום הברייתא כולי האי. לפיכך נראה דהריא"ף ז"ל מוקי לה במוצא כרבא ואתיא כפשטה. אבל בעושה אסור והני מילי הצורות שהיו במרכבה אפי' כל אחד לבדו דלית לן תירוצי דרבא אבל שאר כל הצורות מותרות וצורת אדם אפילו במוצא אסור. נמצאו שלשה חילוקים בדבר צורת אדם בכל גוונא אסור שאר כל הצורות בכל גוונא מותר צורת אריה ושור ונשר במוצא מותר ובעושה אסור. הרי לך לפי שטה זו שהיא הנכונה לדעת הר"ן ז"ל דצורת אריה לדעת הריא"ף ז"ל אסור לעשותה. ואפילו אם תרצה לומר שדעת הריא"ף כדעת הרמב"ם שהתיר כל הצורות ואפילו צורת אריה לא תיקשו לן כולי האי למה השמיט הרב מימריה דאביי דכיון דכתב תירוצא בתרא דלהתלמד שאני והביא שתי הברייתות הכל בכלל ואי לאשמועינן דלא אסרה תורה אלא דמות ארבע חיות בהדי הדדי כיון דתני חוץ מפרצוף אדם ידעינן דלא אסרה תורה אלא דמות ארבע פנים בהדי הדדי. דאי כל אחד לבדו הרי אדם בכלל דמות ארבע פנים ואדרבא בעלי החדושים הקשו תרתי למה לי ותירצו לעבור עליו בשני לאוין. אי נמי אם מצא פרצוף אדם שאסור להשלים עליו דמות ארבע חיות. מכל מקום אפי' לפי שטה זו למדנו דחמירי הצורות שהם במרכבה יותר משאר צורות דהא איצטריכא ליה לאביי לחדותי לא אסרה תורה אלא דמות ד' חיות בהדי הדדי. ותו איכא לאוכוחי דאפי' המתירים שאר הצורות ואריה בכלל בנ"ד מודו דאסור לעשותו בבית או בשדה דאיכא משום לא תלכו בחקות הגוים. לפי שחק הוא לעובדי כוכבי' ומזלות בכל מקומות מושבות ודירתם שמציירים אותו הכוכב שעובדים בבית תפלתם ובבית ועדם ועל פתחיהם ועל הנס שלהם. כללא דמלתא אין בית ולא כלי מכובד אשר אין שם מת ואומרים שזה הוא הגדול שבכולם ועל כן מציירין אותו עם כתר בראש אותו הכוכב או דבר אחר ואע"ג דבנדון דידן אין הצורה דומה לצורה שהם עובדים שפעמים עושים אותה בעלת כנפים כנשר לעוף מ"מ גם הם לפעמים מציירין אותו בלא כנפים ובלא דבר אחר. וכמדומה לי שמעתי מפי אחד מאלו שעובדים כוכבים או דמות כל ואמר לי כי בזמן שעולים לבית תפלתם או ביום אידם מציירין אותו בכנפים כנשר יעוף בשמים ואעפ"י ששקר נחלו אבותם מ"מ למדנו מהם כי במיני ציורים מציירין אותו. אם כן כל ישראל המצייר צורה כזו על פתח ביתו או על הארמש שלו או בכל מקום שיהיה בממשלה ההיא עובר משום ובחקותיהם לא תלכו שהוא מראה בעצמו שהוא תחת ממשלת השר שלהם ומה' יסור לבו ואינו בכלל יעקב חבל נחלתו. וכי תימא דלא שייך בכי האי לא תלכו בחקות הגוים ליתא דהא כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות עכו"ם וזה לשונו ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של ע"ז כדי שיכנסו בו רבים כמו שהם עושים וכל העושה אחד מאלו וכיוצא בו לוקה. וכתב עליו הראב"ד ז"ל איני יודע מהו זה אם יאמר שלא יעשה בו צורות כמו שהם עושים או שלא יעשה חמנים לקבץ בו את הרבים כדרך שהם עושים ע"כ. הרי לך בהדיא כי עשיית הצורות כמו שהם עושים הוי בכלל הלאו. ולדעתי שכן הוא כיון שצורה זו חוק הוא להם. והשתא ומה אי אערקתא דמסאנא אמרינן יהרג ואל יעבור כל שכן בצורה כזו. ואע"ג דמוקמינן לההיא בשעת הגזרה מכל מקום איך נעשה אנחנו מדעתנו ורצוננו בלי אונס וכופה דבר מכוער כזה אשר לא שמענו ולא ראינו מימינו כמוהו. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דרוח מינות זרקה בראובן. ורוצה שישתחוו לבבואה שלו. ותו איכא לאוכוחי מתשובת הרא"ש ז"ל כתובה סימן ה' על ענין המחצלת הנקראת סיג"אד' בלשון ערב ואסר לתלותה בבית הכנסת וצוה להוציאה משם ולא לישב עליה. והשתא ומה אם הסיגאד"ה שמפני שנהגו בני הישמעאלים לסגוד עליה שעל כן נקראת סגאד' והישמעאלים אינם עובדים ע"ז כאשר כתב הרמב"ם ז"ל בתשובה. ואפילו הכי אסר להניחה בביהכ"נ כל שכן צורה כזאת ובארצות עובדיה. וזה לשונו בסוף תשובתו כיון שכן נראה שאסור לתלותה בבית הכנסת וכל שכן בצדי ההיכל וצריך להוציאה משם כדי שלא ישאר לה שום זכר בביהכ"נ כי מה לנו להניח בבהכ"נ דבר כזה שהוא מוכן ומזומן לתפלתם ואין ראוי לשום ישראל לערער על זה כדי להניח שום מחצלת כזו בבית הכנסת וכל העובר על זה הוא נוטה מדרך ישר' לדרך רעה וראוי ליסרו עד כאן. וגם על האוסר תמהתי איך לא זכר תשובה זו שהיא תשובה נצחת לנדון דידן כי מי הוא אשר חננו ה' דעה והשכל שלא יודה שיש בצלם אריה בולט מוזהב וכתר בראשו בארצותם יותר שמץ ע"ז ממה שבמחצלת שסוגדין עליה הישמעאלים שאין בה אלא צורת משקל שחור וגם בטוליטולה נהגו איסור בזו המחצלת. וגם אנו בעניותנו נהגנו במצרים כשאנו מתפללים בבית מן הבתים בברית מילה או בבית האבלים ופורשים מאלו הסיגאדאש בבית אנו מצווים להסירם בשעת התפלה. גם מאותה תשובה של הרא"ש זכרונו לברכה למדנו כי ראובן זה ראוי ליסרו אם לא יאבה שמוע דכתיב ואם לא ישמעו בשלח יעבורו. ותו איכא ראיה מהא דתניא במסכת שבת פרק השואל כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת ודיוקנה עצמה אף בחול אסור להסתכל בה דכתיב אל תפנו אל האלילים. וכתב עלה רש"י והר"ן זכרונם לברכה כגון בני אדם שצרין בכותל חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם כמו מעשה דדוד המלך עליו השלום וגלית הפלשתי. הרי לך בהדיא דשאר צורות של חיות אסור להסתכל בהן אף בחול מפני שמפנה אל מדעתו. וכל שכן גולם אריה מוזהב וכתר מלכות בראשו בבית הכנסת שהכל יהיו מסתכלין בו וראובן זה חוטא ומחטיא. ואעפ"י שכתבו התוספות דאיירי שעשאוה לשם ע"ז ועדיין לא עבדום הרי רש"י והר"ן ז"ל חלוקים וכל פוסקי ההלכות כתבוה סתם משמע דבכל גוונא איירי וכן הדין דכיון דטעמא הוי משום שלא יפנו אל מדעתם מה לי צורת ע"ז מה לי אחרת. ומהאי טעמא נמי לא מפלגינן בין דיוקנאות לשאר צורות חיות משונות. והא דקתני ודיוק' עצמה ה"ה לצורות חיות משונות ואסיפא קאי. גם הראיה שהביאו מתוספות ז"ל אינה מכרחת דכתבו ז"ל דהא בנן של קדושים לא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא מכלל דאחריני הוו מסתכלי ע"כ. ואיכא לדחויי דילמא אחריני נמי לא הוו מסתכלי בשאר צורות משום אל תפנו אל האלילים אבל צורתא דזוזא כיון דרגילי בה ודשו בה אע"ג דהוו מסתכלי בה לא הוו מפנה דעתייהו מאתו יתברך. ובנן של קדושים אפילו בצורתא דזוזא לא הוו מסתכלי. הילכך צורה משונה כאריה מוזהב וכתר מלכות בראשו מונח למעלה מן ההיכל הכל מסתכלים בו ומפנים אל מדעתם. וזה דבר ברור לכל בעלי היושר המודים על האמת. ותו איכא טעמא אחרינא שהרי האריה הוא מלך על כל בני שחץ ומושל על כל החיות ועל כל הבהמות והוא הגבור על כולן ועל כן נמשל בו יתברך דכתיב אריה שאג מי לא יירא. וכבר ידעת שכל הדברים יש להם שר ומושל ודוגמתם למעלה ואם כן ראובן זה שעשה צורת אריה ונתן כתר מלכות בראשו כאלו מכתיר וממליך את דוגמתו על כל העולם ונמצא שהוא נותן כח וממשלה לאל אחר וזה הוא סוד ע"ז ליודעים רחמנא ליצלן ונוסף על זה שנותן אותו למעלה מספר התורה הנתון בהיכל. וקרוב בעיני שהוא קוצץ בנטיעות. ואל יהי טעם זה קל בעיניך שהרי הוא נכון כפי הנגלה והנסתר ובפחות מזה טעו הראשונים. והוא הדין והוא הטעם אם מכוין ראובן להגביה דגלו ונסו שנראה כאלו מגביה אותו למעלה מספר תורה וכאלו רוצה שישתחוו לדגלו ונסו שיש בזה שמץ ע"ז. ואעפ"י שיאמר ראובן כי מעולם לא נתכוון לדבר מזה גם אנו נודה לו. אבל מ"מ אין ראוי לעשות דבר שאינו הגון מצד עצמו אעפ"י שלא תהיה הכוונה רעה כי האדם יראה לעינים ואינו יודע מה שבלב וזה מבואר מעצמו אין צורך באורך. תו איכא טעמא אחרינא כיון דאיכא כמה וכמה עכו"ם שהורגלו בעבודת צורתם וצלמם. א"כ גם לצורה שהם מכבדים אותה יותר משאר הצורות שלהם בארצות היושבים שם ודאי עובדים אותה שהרי אין מבחינין בין צורה זו לצורה זו אלא הפקחים שבהם וכמה פעמים ראיתי אותם נשבעים בכוכב שלהם. וכיון שכן ראוי להחמיר בצורה זו בארצכם כצורת דרקון בשאר ארצות. ואפי' אם תמצא לומר דספיקא הוא ראוי להחמיר כיון שהוא ספק ע"ז שכן מצינו שהחמיר הכתוב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וגו'. תו איכא טעמא אחרינא שע"י שמסתכלים בצורה זו אין מכוונים לבם לאביהם שבשמים וכן כתוב במרדכי בשם הר"ב וז"ל נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורת חיות ועופות אם יפה הם עושים או לא. והשבתי שלא יפה הם עושים שמתוך שהם מסתכלים בצורות הללו אין מכוונים לבם לאביהם שבשמים מיהו אין כאן איסורא משום לא תעשה לך פסל דהא מסקינן בפ' כל הצלמים שאני ר"ג דאחרים עשו לו ואפילו חשד ליכא בציורים שהם ממיני צבעונים בעלמא ואין בהם ממשות כלל דלא חיישי לחשדא אלא בחותם בולט וכו' למדנו מדבריו שבכל הצורות כולן איכא למיחש לחשדא אם הם בולטות ולא חילק בין אם הן נעבדות או בלתי נעבדות. וכן נראה שהיא סברת רבינו אליקים ז"ל וההג"ה שכתבנו לעיל. וטעמא דמלתא נ"ל כיון דעכו"ם כל מאי דמשכח מן הצורות פלח אם כן איכא למיחש לחשדא. ומיהו חומרא גדולה היא בעיני שיהא אסור לעשות שום צורה בולטת אלא מינקט מלתא מציעתא עדיף והוא דעת הרמב"ן ותלמידיו ז"ל שאם הצורה ידעי' בודאי שאינה נעבדת לא חיישינן בה לחשדא. ואם הוא ספק אזלינן לחומרא. א"נ כאשר פירשתי אני בדעת הריא"ף דצורת אריה ושור ונשר דאיתנהו במדור העליון אע"ג דידעינן בודאי שאינן נעבדות איכא למיחש לחשדא אבל שאר הצורות לא. וכן נראה לי דעת רבינו ירוחם ז"ל שכתבנו למעלה. והיינו דנקט הני תלת ובנדון דידן נפקא מינה לראובן בעצמו בביתו שהוא אסור לעשותו ולהשהותו משום חשדא ובבית הכנסת דאיכא רבים דליכא חשדא מכוער הדבר לכולי עלמא. עוד יש בענין המכוער הזה חלול השם גדול לאין קץ מכמה צדדין וצדדי צדדין. ומפני שראיתי להר"ר אליה קפשאלי נר"ו שהאריך בטעם זה בקונדריסו קצרתי בו ותראנו משם. עוד יש ראיה ממה שאמרו ז"ל אסור לאדם שיתפלל אחורי רבו ושמעתי בטעמו של דבר שלא יאמרו משתחוה הוא לרבו. וכמדומה לי שהוא מן הירושלמי אלא שלא נפנתי לבקש. ומזה הטעם בעצמו אנו אוסרים להתפלל כנגד המראה שלא יאמרו משתחוה הוא לבבואה שלו. ואם הם ז"ל חששו לחששא רחוקה כזו אנו לא נחוש שלא יאמרו משתחוים הם לצורת אריה שהוא מכלל נושאי המרכבה. ובכמה מקומות חששו רבותינו ז"ל למראית העין. עוד יש טעם אחר כללי דתנן אל ישנה אדם מפני המחלוקת וכל דבר שיש בו קנאה ושנאה ודאי באים לידי מחלוקת. ועוד כי למחר יבא אחר לחדש דבר בבית הכנסת ויאמר גם אני אשים הארמש שלי בבית הכנסת ונמצא הבית מלא זבחי ריב ומזה הטעם אני אומר שאין לראובן לחדש שום דבר בבית הכנסת אשר לא עשו הראשונים ולא לשום בבית הכנסת שום דבר אפילו שאין בו צורה כלל חוץ מהנהוג מפני המחלוקת. וכבר ידעתם עונש המחלוקת כי מנפש ועד בשר יכלה וראוי להתרחק ממנו כהתרחק מן האפעה. ומזה הטעם בעצמו אין ראוי לשום יחיד שיעשה דבר בבית הכנסת שנראה כמחזיק בו. דאע"ג דאין מחזיקין בשל רבים מכל מקום יש מחלוקת. ודרך כלל כל דבר שימשך ממנו מחלוקת ראוי למונעו. ועל ענין שמו ושם אבותיו לא אדבר בזה פן אחלל כבוד המתים שכבר מתו אבל בדרך כלל אומר לך שאין דרכנו לקרא גאון אלא לאותם שהיו אחר רבנן סבוראי קודם הריא"ף ז"ל. ושמעתי אומרים שתנאי הגאון היה שיהיה יודע שיתא סדרי על פה גמרא ומשניות. אבל מהנעשה לדורות אחרונים שכבר נהגו. כללא דמלתא שהמעשה המגונה הוה אסור מכמה טעמים חדא שעיקר הדין פלוגתא. ותו דיש לחוש לאחרונים שעשו מעשה. ותו דמקצת הראשונים לא התירו אלא לרפואה. ותו דמינקט לחומרא באיסורי תורה עדיף טפי. ותו כיון שיש בזה שמץ ע"ז ראוי להחמיר. ותו דקרוב לודאי שעובדים לצורה זו. ותו דאפילו אם הוא ספק יש להחמיר משום חומרת ע"ז ותו כיון דצורה זו מכלל נושאי המרכבה ראוי להחמיר בה. ותו דבבית הכנסת מכוער הדבר. ותו דאית בה משום ובחקותיהם לא תלכו. ותו דאסור להסתכל בדיוקנאות. ותו דאיכא חלול השם. ותו דאין ראוי שיהיה בבית הכנסת שום רמז להם. ותו דעל ידי שמסתכלין בצורה אין מכוונים לבם. ותו דמגביה את כח האריה למעלה מספר תורה בהיכל. ותו דנראים כמשתחוים לצורה. ותו שיש בדבר מחלוקת. הרי לך כמה טעמים שכל אחד לבדו מספיק לכל חרד אל דבר ה' כל שכן בהצטרפות כולם. ואם יסכימו חברי אמינא בשמתא דשמתיה ברק למרוז ליהוי כל מי שיניח צורה זו או כיוצא בה בבית הכנסת. ושאר ישראל הכשרים פטורים ועליהם תבא ברכת טוב: