שו"ת רדב"ז/אלף קעו
אלף קעו[עריכה]
שאלה מעשה שהיה באחד מהטבחים שבדק בהמות הרבה ואחר כך נמצא באחת מהם חתיכת ריאה דבוקה בסירכא גדולה אל אחת הצלעות רובא דבוקה אל העצם ומיעוטה דבוקה אל הבשר ונתקבצו טבחי העיר ושאלוהו אם חתך שום סירכא בכל הבהמות אשר שחט היום ואמר שלא היה שם דבוק עד שיצטרך לחתוך אותו לפי שמנהגם הוא בזמן שיבא לידם סירכא שאינה מטרפת חותכים אותם להסיר המכשול והפקפוק גם נוהגים להכשיר הסירכא כשהיא לעצם ולבשר כדעת הרמב"ם ז"ל. ואחר ששאלו אותו אם חתך שום סירכא ודקדקו עליו ואמר שלא חתך עלתה הסכמתם והוא בעצמו מכללם להטריף אותה שמא הסירכא מהאומה היתה ואם נסמכה לדופן טרפה בכל מקום שנסמכה והיו שם קצת משכילים שרצו לאסור כל מה ששחט באותו יום ואחר שעה אמר הטבח בעצמו שזכר למפרע שחתך סירכא אחת וזו היא ורצו לחזור ולהכשיר ונפל ביניהם מחלוקת והביאו את הצלעות לפני וכבר היתה תלושה חתיכת הריאה ממנה אבל היה מקום הסירכא ניכר והצצתי בו וראיתי שמעט מהמעט היה דבוק בבשר ורובו ככולו היה דבוק בצלע. עוד ראיתי שהיה הדיבוק בצלעות התחתונות לא בצלעות העליונות שהם כנגד האונות אלא באותם שהם כנגד האומה ואמרתי שאותה הבהמה שנפל בה הספק אסורה ושאר מה ששחט כשר. וטעמא דכיון שהגיד והעיד על עצמו שלא חתך שום סירכא ואע"ג דמרע נפשיה שיצאת ספק טרפה מתחת ידו שוב אינו חוזר ומגיד לומר שחתך ושכח וליכא למימר הכא הפה שאסר הוא הפה שהתיר שהרי בלא איסורו היינו אוסרין אותה אנן דהא איכא ריעותא קמן. ותו דלא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר היכא שמהפך את דבריו שאומר על לאו הין ועל הין לאו וקל להבין. ועוד כיון שנמנו עליה ואסרוהו נעשית אפומייהו חתיכה דאיסורא ואין אחרים רשאין להתיר. ועוד דעיקר ההיתר תלוי במחלוקת דאיכא כמה גדולים דאמרי דלעצם ולבשר טרפה אפי' במקום חיתוכא דאוני דהיינו מקום רביעתא והבו דלא לוסיף עלה. ועוד דקרוב אני לומר דבהא מודה הרב ז"ל אע"ג דלא חולק בין רב למעט דכתב ואם היה נקב האונות דיבוק בעצם ובבשר מותרת ומדלא חילק משמע דבכל גוונא מותרת מכל מקום זיל בתר טעמא שהבשר נסרך יפה ומונע העצם מלהתפרק. וכן כתב רב נחמן זכרונו לברכה בטעמו של דבר לדעת הרב ז"ל וכיון שכן היכא דנסרך מיעוטא דמיעוטא לבשר והשאר לעצם אותו המעט אינו אלא ריר בעלמא ואין בו כח למנוע העצם מלהתפרק וזה נראה לחוש. ואין ראיה להקל בכיוצא בזה שעיקר הדין קולא וזו קולא על קולא כ"ש בהיות הבהמות של נכרים. עוד יש טעם אחר להטריף את הבהמה הזאת שכיון שמקום הדבוק הוא בצלעות שכנגד האום מה נפשך אם היתה הסירכא יוצאת מכנגדה הרי היא מהאום וטרפה בכל גוונא ואם היתה יוצאת שלא כנגדה מהאונה באלכסון כיון שאינה במקום רביעתה ממש עתידה להתפרק וטעם זה נכון לכל מבין. ומ"מ אין להעבירו ולא להכריז על שאר הבשר שאין הדבר יוצא מידי ספק לעולם. ואין לומר דהוי ספק ספקא ספק נקובה או אינה נקובה ואם תמצא לומר נקובה שמא מן האונה ודופן סותמתן. דקים להו לרבנן דאין סירכא בלא נקב ואין כאן אלא ספק אחד אלא שהוא קרוב לודאי מהטעמים שכתבתי. ואם תאמר כיון שנשחטה בהמה זו בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה כדאמרינן גבי בא זאב ונטל בני מעים דלא אמרינן במקום נקב נקב וה"נ כיון שיצאת מתחת יד הבודק בחזקת כשרות לא נאסור אותה מן הספק ונאמר כי סירכא זו מהאונה היתה וכשרה. י"ל דהתם אתילידא מילתא דקרוב לודאי לתלות בו ואית ביה תרתי לטיבותא חדא דאין נקבים מצויין בבני מעים. ותו דנטלה זאב ותלינן בזאב שדרכו לנקוב. והכא בנדון דידן איכא תרתי לריעותא חדא שהסירכות מצויות בריאה והרי היא סרוכה לפנינו. ותו שהסירכא כנגד האום וכאן נמצאו וכאן היו וכ"ש עם המה נפשך שכתבתי למעלה. וא"ת שהרי הרא"ש התיר בריאה שנמצאת סרוכה בין שאר הריאות והתיר כל הכבשים כאשר כתב בכלל י' בתשובותיו ומטעם זה התיר כיון שיצאו כל הכבשים בחזקת כשרות לא מחזקינן ריעותא מספיקא ואימור ריאה טרפה נתערבה בין שאר הריאות. אבל הכבשים כולם בחזקת כשרים ולא מטריפים להו מספקא. יש לומר דאין נדון דידן דומה לההיא דהתם הספק נולד אחר כך ובנדון דידן הספק מעיקרא הוה. ותו דהתם הוי ספק מחתיכה לחתיכה אבל בנדון דידן הספק באותה חתיכה עצמה והמעיין באותה תשובה יבין שאינה דומה לנדון דידן. עוד יש ספק אחר דדילמא הבודק שפיר בדק אבל כבש זה משחיטת הנכרים הוא שנתערב עם השאר ואפילו לדברי הבודקים האחרונים שאומרים שחתך סירכא אחת דרכם לדקדק בחיתוכא שלא ישאר מן הריאה כלום דבוק בדופן דאי לא מה הועילו בתקנתם וכיון דאיכא קצת ספק בעיקר לא נודע לך שודאי נשחטה כראוי. וא"ת א"כ כל מה שנשחט באותו יום באותו מקום הוי בספק. הא ליתא דלא תלינן ספקא אלא בזה דאתיליד ביה ריעותא כזו ותלינן קלקלה במקולקל ולרווחא דמלתא כתבינן האי טעמא דאפילו יבואו עדים ששמרו יפה ולא זזה ידם מתוך הנשחטים ולא נתערב שום בהמה יש לאסור מהטעמים שכתבתי למעלה. והנראה לע"ד כתבתי. דוד ן' זמרא: