שו"ת רדב"ז/אלף קעא
אלף קעא[עריכה]
שאלה מי שחלמו לו אחרים שהיו מנדין אותו אם צריך התרה או לא ודקדקת דאין צריך מפני שכתב הר"ן ז"ל מי שנדוהו בחלומו וכן נמצא בקצת נוסחאות הריא"ף ז"ל מי שנדוהו בחלומו בפרק אלו מגלחין ומשמע דוקא בחלומו אבל בחלומו של אחר לא צריך מידי: מתסברא לי דצריך עשרה והתרה כדין מי שנדוהו בחלומו ומנא אמינא לה דכיון דטעמא משום דהרחיקוהו מן השמים כדכתבו כל הפוסקים. מה לי שהרחיקוהו ע"י עצמו מה לי הרחיקוהו על ידי שליח וכן עמא דבר. ואיתא בירושלמי כל זמן שהלכה רופפת בידך פוק חזי מה הצבור נוהגין שאם הם אינם נביאים הם בני נביאים ומה שאמרו נדוהו בחלומו נראה לי לרבותא דאפי' נדוהו בחלומו והתירוהו בחלומו אפילו הכי צריך עשרה כההיא דאמרינן בגמרא דאפי' ידע מי נדוהו צריך עשרה דדילמא לנדותו שוייא שליח ולא להתירו הכא נמי הפה שאסר הוא הפה שהתיר קא משמע לן דאפילו כהאי גוונא צריך עשרה וכל שכן לדברי הגאונים שסוברים דמי שנשבע או נדר בחלום צריך התרה. משמע דסבירא ליה דדברי חלומות מעלין ומורידין הילכך יש לחוש להם אעפ"י שחלמו לו אחרים ודבר זה קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. ואי לאו דמסתפינא ה"א דעדיף מי שחלמו לו אחרים ממי שחלם לעצמו שהרי מי שחלם לעצמו שמנדה את עצמו אינו מתיר לעצמו אפילו שיהיה תלמיד חכם מה שאין כן בהקיץ שת"ח מתיר לעצמו ואלו בחלמו לו אחרים ראוי שיהיה חמור שהרי אין יכול להתיר לעצמו אפי' בהקיץ הילכך שניהם צריכין התרה בעשרה דמתנו הלכתא וכן נראה לע"ד: שוב מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל בשם רב אחאי גאון ז"ל נידוהו בחלום אפי' חזיא ליה אשה או עבד או קטן בחלמיה ולהתיר שמתא דחלום אפי' במקום רבו מותר וה"ה אם נדוהו בליל שבת מתירין לו דאין לך צורך שבת גדול מזה דלא לשתהא בשמתיה ע"כ. שוב מצאתי הלשון הזה בשאלתות בפרשת ויהי מקץ והכי גרסינן אפילו חזיא ליה אשה או עבד או קטן בחלמייהו וכו' והרי זה ממש כמו שכתבתי ולא כדעת המוציאין לשונות מפשטן ואומרים דכוונת הלשון הוא אפי' ראה בחלומו שאשה או עבד או קטן מנדין אותו אבל אם אחרים חלמו לו אין צריך התרה וזה אינו נכון לא בעינן ולא בלשון וקל להבין אלא בכל גוונא צריך התרה וכדכתיבנא והנראה לע"ד כתבתי: