שו"ת רדב"ז/אלף קסו

אלף קסו

שאלה מעשה היה בשלוניק שהמשיכו מן המקור סילון מים חמין לתוך מקוה שלם כדי להפיג צנת המים והסילון מתחמם שלא על ידי כלי אלא כשאר המים החמין של המרחץ שהן מתחממין דרך המשכתן בלא שאיבה ונחלקו חכמי העיר יצ"ו על הדבר ושאלת אחוה דעי גם אני. ואם תמצא לומר דבר זה מותר מפני שאין המים שאובין מהו לחמם כלים מלאים מים שאובין ולהטיל לתוך המקוה להפיג צנתו. ואם תמצא לומר דבר זה מותר מפני שמתבטלין המים במקוה מהו שתשליך האשה על ראשה מים חמין בכלי לחמם את גופה או שתחזור אל המרחץ אחר שעלתה מן הטבילה הכל יבא בכתב מבואר: תשובה הגיע אלי קונדריס ארוך מבעל המעשה בעצמו ואסף כל דברי הגמרא והמפרשים כידו הטובה עליו בראיה להתיר וכתב מקצת טענת האוסרים ודחה אותם ואני בא בקצרה ואכלול כל דבריהם וטענותיהם ומתוך כך תתבאר כוונתי ודעתי בעיקר הדין בעזרת האל: גרסינן פרק בתרא דנדה אמר רב אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזרת מרחצאות הא על גבי סילתא שפיר דמי אמר ליה רב חנין מנהרדעא התם טעמא מאי משום דבעיתא סילתא נמי בעיתא. ופירש רש"י ז"ל שדרך מרחצאות לישב על גבי אצטבאות של אדמה דדמו לכלי חרס ואתי למימר טבילה עולה בהם עד כאן ולאו למימרא אצטבאות של אדמה בלא בנין דאם כן דרך טנוף הוא זה לא דרך רחיצה אלא ר"ל אצטבאות של אדמה בנויות ומשמע מדבריו דאתי למעוטי ספסלים של עץ. וכן נראה דעת התוספות שכתבו על גבי כלי חרס גרסי דשייך בהו גזרת מרחצאות שרגיל להיות ומצוי שם כלי חרס לצורך חמין עד כאן. למדנו מדבריהם שאפילו שהיא חששא רחוקה גזרו משום מרחצאות וגדולה מזו כתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו ומסתברא דאי טבלה אסילתא או על גבי כלי חרס טבילתה טבילה והא דנקט כלי חרס ולא נקט כלי עץ כיון דבר קבולי טומאה הוא מגבו לא צריכה למימר דההיא משום גזרת מרחצאות נמי אית ביה ואפשר דאי טבלה נמי אינה טבילה אבל כלי חרס דלאו בר קבולי טומאה מגבו הוא ולמדרס נמי לא חזי סלקא דעתך אמינא תטבול קא משמע לן דלא משום דבעיתא. מיהו כיון דמקיש לה לסילתא משמע דלית בה גזרת מרחצאות ובמשנת מקואות שנינו מעיין שהעבירו על גבי כלים או על גבי ספסל הרי הוא כמות שהיה דברי ר"י ורבי יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטביל ע"ג הספסל שמעינן מהכא דבכלי עץ אפילו בפשוטים אית בהו גזרת מרחצאות דהא הכא משום דבעיתא ליכא דהא גברא לא טביל גופיה אלא כלי בעלמא היא דקא מטביל וקתני שלא יטביל כל הספסלים אלמא כיון דחזי למדרס אית ביה גזרת מרחצאות ומסתברא דאי טביל לא עלתה לו טבילה עד כאן לשונו. והעתיקו דבריו ז"ל הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל ולא השיבו ולא חלקו עליהם. אלמא משמע דאפי' לפי מסקנא דסוגיין אית לן גזרת מרחצאות. וא"ת היכי מסקינן הכי והא ר"כ סבר למימר הכי מסקינן דמשום בעתותא הוא. משמע דלפי המסקנא לית לן גזרת מרחצאות. וי"ל לפי שטתו ז"ל דדוקא בכ"ח או על גבי סילתא הוא דמסקינן משום בעתותא אבל על גבי כלי עץ לעולם איכא גזרת מרחצאות כדסבר רב כהנא. אי נמי הכי פירושא סבר רב כהנא למימר דליכא טעמא אלא משום גזרת מרחצאות אבל על גבי סילתא דאינו כלי וליכא טעמא דגזרת מרחצאות שפיר דמי. ומסקינן דאיכא נמי טעמא אחרינא משום בעתותא הילכך אפי' על גבי סילתא אסור אבל לעולם טעמא דגזרת מרחצאות כדקאי קאי. ולפי שטה זו הא דנקט כלי חרס לומר כלי חרס לא תטבול לכתחלה ואם טבלה עלתה לה טבילה אבל ע"ג כלי עץ אפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה דאית בהו תרתי לריעותא חדא דחזו למדרס ותו דאית ביה גזרת מרחצאות אבל לפי שטת רש"י והתוס' נקט כלי חרס דשייך בהו גזרת מרחצאות אפי' לפי מאי דסבר רב כהנא נמי ולפי המסקנא אפי' ע"ג סילתא נמי לא תטבול משום בעתותא דשבקינן טעמא דגזרת מרחצאות לגמרי ונקיטינן טעמא דבעתותא ולפי שטה זו ליכא גזרת מרחצאות כלל אפי' לפי המסקנא הילכך בנ"ד לדעת הראב"ד והרשב"א והריטב"א והר"ן שכתבו דבריו אשה לא תטבול במים חמין משום גזרת מרחצאות דכ"ש הוא אם בכלים שהיא טובלת על גביהן גזרו לפי הקס"ד למר ולפי המסקנא למר. כ"ש המים בעצמן שהיא טובלת בהן דאיכא למגזר שמא תאמר אלו מים חמין ואלו מים חמין אלו מטהרין ואלו מטהרין ותטבול במרחץ שהם מים שאובין ומי שאומר בכלים יש לגזור משום מרחצאות אבל לא במים חמין אינו אלא מן המתמיהין. והיינו טעמא דנקט רבא לא תטבול ע"ג כלים ולא נקט לא תטבול במים חמין לרבותא דאפי' ע"ג כלים סבר רב כהנא למימר דאיכא גזרת מרחצאות ואסיקנא דטעמא הוי משום בעתותא אבל במים חמין פשיטא דאיכא למיגזר לפי שטת הראב"ד אבל לפי שטת רש"י והתוס' ליכא למיגזר וכמו שאני עתיד לבאר בע"ה. וא"ת א"כ אמאי לא גזרו נמי בחמי טבריה דקי"ל דטובלים בהן לכתחלה הא לא קשיא דחמי האור גופייהו הוי משום גזרת מרחצאות ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה. ותו דחמי טבריה בחמי האור לא מתחלפין דחמי טבריה ממבוען הן חמין ע"י שמיא וחמי האור הם על ידי אדם ודכותה אמרינן לענין שבת חמי חמה בחמי האור לא מתחלפין וקל להבין. וכן כתוב במרדכי בהלכות נדה וז"ל וזאת אשר השיב רבינו שמשון משנ"ץ לר"י אחיו אמרו לי שהיית רוצה להתיר למלאת מקוה מים חמין ולחברו אל הנהר בשפופרת הנאד ודבר זה ראוי לאסור יותר משום גזרת מרחצאות דאמרינן פ' בתרא דנדה אמר רבא אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול סבר ר"כ למימר טעמיה משום גזרת מרחצאות הא [ע"ג] אסילתא שפיר דמי וכ"ש שראוי כאן לגזור ולאסור ואני שמעתי ואיני יודע אם (מימות) [ממורי] ר"ת עצמו או (מימות) [ממורי] רבינו הקדוש שהיה מקוה א' שהיו מחממות הנשים יורה מלא מים [ומשליכות] למקוה לחממו בימות החורף ואסר להם ר"ן והטעם לא נאמר ושמא מטעם זה אסור ואל תשיבני מחמי טבריה שיש הפרש. וסוף פ"ק דתעניות נמי אמרינן במאי אילימא בחמין טבילה בחמין מי איכא והא שאובין נינהו פי' דכשאובין חשיבי. וכן בברכות פרק מי שמתו א"ל ר' אבא וכי יש טבילה במים חמין. אף ע"ג דתנן בפ' א"ל הממונה אם היה הכה"ג אסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צנתן. י"ל כמה דברים התירו במקדש ואסרו בגבולין מדרבנן כדאשכחן גבי עששית בגמרא לפי הספרים דגרסי אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש וכל הנך דתנן פ' המוצא תפילין דשרו במקדש אבל לא במדינה כל שכן בעבודת יוה"כ דתקיפי טובא. והא דתניא בתוספתא דמקואות פרק בתרא קומקומוס שהוא מלא פירורי' והטבילו טמא. שפשפו או שהטבילו בחמין טהור איכא לאוקומי בחמי טבריה עכ"ל. ואני מצאתי שהר"ר יצחק (מוצא) [מוינא] התיר לטבול בחמי טבריה וראיה מפרקא קמא דתעניות בסופו לא נצרכה אלא לחמי טבריה עכ"ל המרדכי. הרי אתה רואה כי המרדכי ורבינו שמשון ור"ת ורבינו יצחק שלא מצאו היתר אלא בחמי טבריה כולהו ס"ל טבילה בחמין אסורה. עוד נמצאו אצלי רמזי האשר"י ז"ל כתיבה אשכנזית וכתוב שם בהגה"ה וז"ל. אין להתיר למלאת מקוה מים חמין לחברו אל הנהר ולטבול בו וכן לחמם מים ולהשליכם למקוה בזמן החורף ולא תכנס למרחץ אחר הטבילה ובמרחצאות של זיעה מותר לכתחלה ומותר לטבול בחמי טבריה מ"ר עד כאן. הרי מזאת ההגהה נפסקו כל השאלות להחמיר וכולהו מטעם גזרת מרחצאות נגעו בה שלא יאמרו לא הללו מטהרין אלא הללו מטהרין ותתבטל תורת טבילה במי מקוה ומשום הכי לא תכנס למרחץ ולא תשליך על ראשה מים שאובין אחר הטבילה לא חמין ולא צוננין. ודכותה אמרינן בפרקא קמא דשבת עלה דהא דתנא י"ח דברים גזרו בו ביום הבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלש לוגין מים שאובין. ושיילינן עלה בגמרא מאי טעמא גזרו ומסקינן אמר רבא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין וטהור שנפלו על ראשו ורובו וכו' גזרו נמי דאי לא הא לא קיימא הא. וכתב עלה רש"י ז"ל אלא אלו מטהרין ודילמא אתי לבטולי תורת מקוה וטבלי בשאובין והתורה אמרה אך מעין ובור מקוה מים עד כאן. ואע"ג דהתם מיירי לפסול את התרומה הוא הדין לטבילת אשה להתירה לבעלה דמאי שנא דהכא והכא איכא משום גזרת מרחצאות. ודיינו שנאמר דבדיעבד טבילתה טבילה אבל לכתחלה ודאי אסור לפי שטה זו. ועוד יש לאסור מהאי דאמרינן במכות חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לג' לוגין שלא יהיו במקום אחד ופירש רש"י ז"ל דמשום הכי לא עלתה לו טבילה דדילמא אחר שטבל והוא עולה בא ראשו ורובו במים שאובין והבא ראשו ורובו במים שאובין פוסל את התרומה. והקשו עליו ז"ל דהרוחץ שם פוסל את התרומה הוה ליה למימר והעלה הרמב"ן ז"ל כי נאמר שמא ראשו או אחד מאבריו בשעת טבילה לא בא אלא באותן המים והם אינם ראויין לטבילה והיינו לא עלתה לו טבילה. ופשטא דהאי מימרא משמע דאסור להשליך מים חמין אל המקוה או מטעמו של רש"י ז"ל או מטעמו של הרמב"ן ז"ל. ואע"ג שיש לדחות ראיה זו כמו שנבאר לקמן מ"מ יש מי שרצה לאסור מזה הטעם. וכיון דאיכא כל הני רבוותא דאסרין נ"ל דגם כל חכמי אשכנזים ילכו להחמיר ולאסור שהרי רוב בקיאותם וסמיכותם ומנהגם על המרדכי וכ"ש בזמן שהוא להחמיר. ויש בזה שטה אחרת דגרסינן פ' בתרא דנדה גבי דביתהו דריש גלותא דאמר לה רב נחמן דודי חסרת טסטקי חסרת עבדי חסרת כלו' לא היו לך עבדים ולא יורות להחם חמין וא"כ למה לא טבלת. ולמדו מכאן הפוסקים דבעיא אשה לחוף כל גופה במים חמין קודם טבילה דאלו לצורך ראשה לבד לא היתה צריכה לא עבדים ולא יורות. אבל ר"ח פי' עבדי חסרת דודי חסרת להחם חמין להטיל לתוך מי הטבילה הצוננין. הרי בהדיא שהתיר להטיל חמין לתוך המקוה וכ"ש להמשיך לו מים חמין כנדון דידן וכן נראה דעת התוס' שכתבו פ"ק דתעניות עלה דההיא דאמרינן טבילה בחמין מי איכא שאובין נינהו. וז"ל מדלא קאמר משכחת לה טבילה בחמין דכשרין כגון שהוחמו והומשכו לבריכה יש להוכיח דכולו שאוב אפילו ע"י המשכה לא מהניא טבילה ע"כ ואם איתא דלא משכחת לה טבילה בחמין אין מכאן הוכחה כלל דלא הוי מצי לאוקומא בהכי אלא ודאי משמע דאיכא טבילה בחמין אם אינה שאובה. וכן מכוון דברי רש"י ז"ל שכתב טבילה בחמין מי איכא חמי האור שאובין נינהו ע"כ. ובא ליתן טעם למ"ש הגמ' שאובין נינהו משום דסתם חמי האור שאובין נינהו דנדון דידן דהם חמי האור בלא שאיבה לא שכיח ולא מסקי אדעתייהו. הרי משמע בהדיא שאינו מפרש כפי' של רבינו שמשון ז"ל. והך סוגיא דשבת וכן ההיא דמכות לדעת רש"י ז"ל איירי לפסול את התרומה דגזרו כמה דברים משום לתא דידה אבל לטבול אשה לבעלה לא גזרו משום מרחצאות והיינו דלא מדכרינן האי גזרה בכולי גמרא משמע דלא קאמר אלא סברא בעלמא הוה והדרינן מינה. ולדעת הרמב"ן נמי לא קשיא ההיא דמכות דהתם לא מתערבין שפיר מי החבית עם מי הים אבל בנ"ד מתערבין שפיר תדע דהא מקוה שלם ממלא עליו בכתף ואפילו כל היום כולו ולא חיישינן והשתא אתיין ההיא דפרק א"ל הממונה וההיא דמקואות נמי כפשטייהו. ובלאו הכי ההיא דמקואות לא קשיא כלל לפי השטה הא' דבטבילת כלים לא שייך גזרת מרחצאות שהרי אין מוליכין את הכלים לרחוץ אותם במרחץ אבל בטבילת אדם איכא למיגזר שהרי רוחץ במרחץ וכ"ש הנשים. והכי משמע נמי לישנא דגמרא דאי ליכא טבילה בחמין אמאי צריך לעשות סניפין לקושיתו ולומר שאובין נינהו אבל אי איכא טבילה בחמין ניחא דאין פיסולן מחמת חומן אלא מפני שהן שאובין והיינו דקאמר שאובין נינהו. וצריך לתרץ לפי השטה הראשונה דלאלומי פירכי עביד הכי טבילה בחמין מי איכא והא החמירו בה כחומרת שאובה. וא"ת בשלמא לפי השטה הראשונה היינו דפרק הקורא קאמר סתמא וכי איכא טבילה במי חמין אבל לפי שטה זו קשה אמאי לא פרישו התם שאובים נינהו כדפרישו בפ"ק דתענית. תו קשיא לי דאמרינן התם בפ' היה קורא אמר להו רב הונא רבותי מפני מה אתם מזלזלים בטבילה זו אי משום צנה אפשר במרחצאות והרי סתם מרחצאות הוו מים שאובים. וי"ל דהתם מיירי בטבילת בעלי קריין שאינה אלא מתקנת עזרא ומש"ה ס"ל לרב הונא דאפשר במרחצאות ומשום דאדכר בהדיא מרחצאות לא הוצרך רב חסדא לפרש אלא אמר וכי יש טבילה בחמים באותם מרחצאות שאמרו דודאי שאובין הם. אבל בפ"ק דתעניות איירי בטבילה דחיובא דאורייתא ולא אדכר התם מרחצאות ומשום הכי הוצרך לפרש טעמו של איסור דהיינו שאובין נינהו. א"נ התם בתעניות הוי סתמא דגמרא דקאמר לימא מסייע ליה וכו' ומש"ה הוצרך לפרש אבל בפ' מי שמתו היו נושאים ונותנים אחד עם חברו וידע רב חסדא כי כשאמר רב הונא אפשר במרחצאות להתיר שאובה לבעלי קריין קאמר ומש"ה הקשה עליו סתם וכי יש טבילה בחמין וכבר היו יודעים דטעמא משום שאובין ולא הוצרך לפרש. ועוד יש ראיה להתיר דלא עדיפי מים חמין משאובין ממש שהרי אפילו לדעת רבינו שמשון כד פריך גמרא ומי איכא טבילה בחמין הא שאובין נינהו הוצרכו לפרש כשאובין נינהו. משמע בהדיא דשאובה פסולה טפי מדתלינן בה חמין ואם כן היכא שהמקוה שלם אפילו מלא עליו בכתף כל היום כולו [כשר] לכ"ע כ"ש חמין כיון שהמקוה כולו צונן וכשר אפילו מלא עליו חמין כמה וכמה ראוי שיהיה כשר. ומ"מ יש לתרץ לדעת השטה הראשונה דנהי דשאובה חמירא מחמין מ"מ אחר שהמים השאובין נופלין אל המקוה אין המקוה חוזר להיות שאוב כלו אבל המים חמין מחממין כל המקוה וחזר כל המקוה להיות מקוה של מים חמין ואיכא בכולי מקוה גזרת מרחצאות. ומזה הטעם בעצמו יש לפסול בנ"ד אפילו שהמשיכוה שאעפ"י שיש מי שסובר שאובה שהמשיכוה כשרה י"א בכולה וי"א במקצתה דכיון שהמשיכוה טיהרוה ואחר שיורדת למקוה אין שאיבתה ניכרת אבל חמין שהמשיכוה אחר שתרד למקוה חמימותה נכרת ואיכא למיגזר בה משום גזרת מרחצאות ומזה הטעם אפי' המשיכוה מן המעיין יש להחמיר לפי שטה א' ועיין בה כי חילוק זה נעלם מזולתינו וחשב את הר"ר שמשון ובעלי שטתו כלא יודעים ח"ו. עוד השיב בעל המעשה על ר' שמשון בגודל לבב וז"ל ומה שדוחה רשב"א ראיה זו באומרו שהרבה דברים התירו במקדש משא"כ במדינה לפי שאין שבות במקדש כדאשכחן גבי עששיות בגמרא לפי הספרים דגרסי אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש חוץ מכבודו שאדרבה לפי הגרסא היא ראיה יותר ויותר והביא אותה סוגיא דבפ' א"ל הממונה וכתב מה שדחקו התוס' לקיים גרסת הספרים דהא דאמרינן דבר שאינו מתכוין מותר פי' מותר מן התורה אבל אסור מדרבנן במדינה אבל במקדש אין שבות. ועתה ראה אם נכון לומר לרשב"א חוץ מכבודו מפני הפי' שדחקו התוס' לקיים גרסת הספרים והוא היה אדם גדול בקי בכל הגמרא ספרא וספרי ותוס' כאשר יעידו עליו התוס' שחיבר ופי' סדר זרעים וטהרות ורש"י והפוסקים קיימי כוותיה דכתב ואין שבות במקדש לא גרסינן דהא תלה טעמא באין מתכוין ע"כ. הרי לפי גרסא זו אין על רשב"א קושיא כלל דאפי' במדינה נמי קי"ל כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר והעלו כל הפוסקים שאנו נגררים אחריהם מותר אפילו מדרבנן כיון דלא הוי פסיק רישיה. רע עלי הדבור הזה ואין מנחם מי שמסכים להלכה איך נקל בכבודו ולכן אני אומר כי בעל המעשה יהיה מי שיהי' צריך להרהר תשובה בלבו ויקבל עליו שלא יוציא מפיו דבר כזה על שום אחד מהראשונים לפי שאין אנחנו חשובים אפי' כחמורו של ר' פנחס וכל השתדלותנו בהבנת דבריהם וכולי האי ואולי ולא די זה אלא שנדחה דבריהם בלי הכרע ובלשון בלתי נקייה ואעפ"י שאין דרכי להשיג על פרטי הדברים ולא לחטט אחר הלשונות אלא לישא וליתן בעיקר הדין מ"מ חששתי לכבוד הרב אשר כולנו שותין מימיו וה' הטוב יכפר בעדי כי שגגה היא. עוד כתב המתיר כי רשב"א חזר מסברתו והתיר להטיל מים חמים למקוה להפיג צנתו או לחממו בימי החורף שהרי כתב בפירוש המשנה במס' מקואות פ"ו על משנה האביק שבמרחץ בזמן שהוא באמצע וכו' וז"ל תניא בתוספתא המת במרחץ הקמין טמא המת בקמין המרחץ טמא מפני האביק הנוגע באביק טמא ובעלייתו טהור ר"ש אומר הנוגע באביק טהור שלא נעשה אלא לשמש את הקרקע פי' האי מרחץ היינו אמבטי דמתני' שמימיו כשרים לטבילה וקמין הוא כעין קומקומין שיש בו מים חמין ולוקחין ממנו לחמם האמבטי דאין נפסלים במים כיון שיש בו מ' סאה מים כשרים ואם המת באמבטי וכו'. הרי רשב"א שמתיר בהדיא כשהמקוה כשר להשליך מים חמין לתוכו לחממו ולא חיישינן למידי עכ"ל. ואני אומר כי אגב שיטפיה לא עיין בה שהרי לא אמר רשב"א דמים חמין פוסלין את המקוה מדינא אלא שאין ראוי לעשות כן משום גזרת מרחצאות א"נ שהתוספתא קודם הגזרה היא שנויה דאם איתא דהדר ביה לא הוה המרדכי כותב דבריו בפסק להלכה וגם בעל ההג"ה שכתבתי לעיל לא היה מגיה כן על רמזי הרא"ש ואפילו לפי דבריו דסתרן אהדדי מי הגיד לו דמהאי הדר ביה דילמא מאידך הדר ביה דהא דהכא דנ"ד הוי בשעת מעשה ומעשה רב וזה ברור. עוד כתב שחזר בו ר"ת ממה שמצא בהג"ה. וז"ל ועוד דלא שייך חפיפה כי אם בראש אבל שאר הגוף אין צריך חפיפה והתם מיירי בשאר הגוף. והאי דעבדי חסרת דודי חסרת מיירי להחם חמין להטיל לתוך המקוה לפיכך יש להתיר להטיל מים חמין לתוך המקוה ולא כאותם האוסרים מההיא דמכות חבית שנפל לים הגדול וכו' עד כאן הרי בפי' שר"ת מתיר ודלא כהנהו דאסרי עכ"ל. ואני אומר כי לא היה בעל ההגה"ה בקי בדברי ר"ת יותר מבעלי התוס' והמרדכי והרא"ש והסמ"ג שכתבו פירושם דהאי דדודי חסרת בשם ר"ח ולא בשם ר"ת וכתבוהו דרך דחייה ואין מכאן ראיה שצריך חפיפה בכל הגוף דאיכא לפרשו כדפי' ר"ח ואפילו לפרש"י ז"ל אין מכאן ראיה דדילמא להחם חמין לאחר שתעלה מן הטבילה להחם גופה ולעולם אימא לך דלא בעיא חפיפה בכל הגוף והתוספות בפרק תינוקת כתבו בשם ר"ת ז"ל דחפיפה לא שייכא אלא בראש וכתבו פירושא דדודי חסרת בשם ר"ח ז"ל. גם המרדכי כתבו בשם ר"ח ואם איתא שכך היא סברת ר"ת היה לו לכתוב בהדיא משם ר"ת לאפוקי מרשב"א שכתב בשם ר"ת להיפך. וגם האשרי ז"ל כתב פירושא דההיא דדודי חסרת בשם ר"ח ובסמוך כתב ור"ת פי' דחפיפה לא שייכא אלא בראש ולפיכך אני אומר כי בעל אותה ההגהה חשב שכיון שר"ת סובר דלא שייכא חפיפה אלא בראש אם כן יתחייב בהכרח שיפרש ההיא דדודי חסרת כפירושו של ר"ח ולא היא דלאו הא בהא תליא כמו שכתבנו למעלה וקל להבין. ואפשר דהאי לפיכך שכתב בעל ההגהה משם עצמו אמרה ולא משם ר"ת ואני אין דרכי לסמוך על שום הגהה בזמן שהיא להקל ומכל מקום למדנו ממנה שיש אוסרים מהאי דמכות ובודאי שהם זולת רשב"א ז"ל דהוא תלי טעמא משום גזרת מרחצאות והתם הוי טעמא או כרש"י או כהרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל. עוד הביא ראיה להתיר מדברי הרמב"ם ז"ל פרק שני מהלכות עבודת יום הכפורים וז"ל היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל מבערב ולמחר מטילין אותן לתוך המקוה כדי להפיק צנתן או מערבין מים חמין במקוה עד שתפוג צנתן ע"כ. ורצה להוכיח מדלא ערבינהו ותני לבסוף לפי שאין איסור דרבנן במקדש ומדלא נתן שום טעם בסיפא משמע דאפילו במדינה מותר לערב מים חמין במקוה להפיג צנתו. ואיברא דאי משום הא איפכא איכא למימר דאי אפילו במדינה מותר לערב מים חמין במקוה אמאי איצטריך להתיר אצל כהן גדול אלא ודאי משמע דלא משום גזרת מרחצאות הוצרכו להתיר אלא משום איסור שבת נגעו בה שמחמם את המים ואיכא אולודי חום במים הצוננין ואיכא נמי דאסור לרחוץ כל גופו במים חמין אפילו שהוחמו מערב שבת ודבר זה במדינה אסור משום גזרת מרחצאות כדאיתא בשבת אף עפ"י שאין הכוונה אלא להפיג צנתן מ"מ לאו כולי עלמא ידעי לצמצם ולפיכך אסרו במדינה בכל גוונא אבל במקדש התירו דלא גזרו שבות במקדש והא דלא עריב ותני להו משום דלא דמו גזראות אהדדי דצירוף הוי משום עשיית כלי ומים חמין הוי משום גזרת מרחצאות. אבל אכתי קשיא לי על לשון הרב ז"ל דהוי זו ואין צריך לומר זו ותו דההיא דעששיות הוי ברייתא בגמרא וההיא דחמין הוי מתניתין ואמאי לא נקיט להו כסדר. אבל ליכא לאקשויי כמו שהקשה בעל המעשה שיאמר לבסוף לפי שאין איסור דרבנן במקדש כי המקובל אצלנו כי הרב תופס לשון המשנה והברייתא ובמתניתין ליכא טעמא ובברייתא דצירוף יהיב טעמא לפי שאין שבות במקדש ונקיט להו הרב המשנה והברייתא כמות שהן. ויש לתרץ דלא זו אף זו קתני לא מבעיא עששיות דלית בהו חששא דשאובה אלא אפילו מים חמין שאובין דאיכא למיחש שמא בא ראשו ורובו או א' מאבריו בהם ומשום חומרת עבודת יה"כ ניחוש להא קמ"ל דלא חיישינן אפילו בהא ואעפ"י שדחיתי ראייתו לא שאני סובר שאוסר הרב ליתן מים חמין לתוך המקוה אלא שאין מכאן ראיה ומ"מ מודה אני שכל מי שלא כתב דין זה בהדיא דעתו להתיר ולפיכך אני פוסק בנ"ד להקל. וא"ת כיון דאיכא כל הני רבוותא דס"ל דאיכא גזרת מרחצאות כיון שכתבוה בחבוריהם איך אני פוסק כנגדם להקל ובפרט הראב"ד והרשב"א והריטב"א והר"ן וכל מי שמפרש דהא דעביד להו שמואל לבנתיה ביומי ניסן מפצי היינו משום צניעות שלא יראו אותן בני אדם ולא תהיינה נחפזות בטבילתן אבל להניח מפצי למטה במקוה מפני הטיט לא היה אפשר משום דמפצי חזו למדרס ואית בהו גזרת מרחצאות וכל מי שמפרש כן בע"כ אית ליה גזרת מרחצאות. י"ל כיון שכל המחברים אשר אנו נמשכים אחריהם כגון הריא"ף והרמב"ם והרא"ש ור"י בנו לא כתבו דין מים חמין אם פוסלין את המקוה משמע דלא ס"ל. וכיון שכן אני צריך לומר שגם הראב"ד וסייעתו ג"כ הכי ס"ל אלא דגזרת מרחצאות בטובל בכלים איכא אבל בטובלת במים חמין ליכא גזרה ולא מפני דלא שייכה גזרת מרחצאות במים חמין דאדרבה כ"ש הוא וכמ"ש למעלה וכן כתב רשב"א ז"ל אלא הטעם הוא דאין לנו לכלול בגזרה אלא מ"ש בעלי הגזרה והם לא אמרוה אלא בטובלים בכלי במאי דגזרו גזרו במה שלא גזרו לא גזרו דבשלמא היכא שהדבר הוא מצד הדין יש לאסור כל מה דדמי ליה אבל כשהוא מטעם גזרה אין לנו אלא מה שגזרו כי בעלי הגזרה היו יודעים טעמו של דבר. ואפשר לי לומר דמה שגזרו בכלים ולא גזרו בחמין משום דטבילה בכלים שכיחא להו כדי שלא יטנפו רגליהם בטיט ולהוי חציצה אבל טבילה במים נמשכין מן המעין לא שכיח ולא גזרו שהרי כל המים שלהם שאובין היו ופסולים מדינא וא"ת אכתי להטיל מים חמין לתוך מקוה שכיח וליגזרו בה משום גזרת מרחצאות. וי"ל דהא נמי לא שכיח אלא למעונגות כעובדא דדביתהו דריש גלותא דצריך עבדי ודודי לחמם מים רבים להפיג צנת המקוה וכ"ש אם המקוה גדול או כגון אם היה כהן גדול זקן או חולה או אסטניס ומשום דלא שכיח כולי האי לא גזרו. ותו דמים חמין לתוך המקוה אינו אלא כדי להפיג צנת המים ואע"ג דאיכא למיגזר שמא יטיל מים חמין הרבה ויתחמם כל המקוה מ"מ הוי גזרה לגזרה ולפיכך לא ראו לגזור בה. נמצאו לפי זה ג' שטות בדבר רשב"א ור"ת וסייעתן ס"ל דשייכא גזרת מרחצאות בטובל במים חמין אבל מ"מ מודים הם שאם טבלה עלתה לה טבילה ואמינא לה שהרי הרשב"א למד אותו מההיא דאמר רב אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס וכו' ומשמע לא תטבול לכתחלה והכי משמע נמי ממסקנא דסוגיין דמוקמינן לה משום בעתותא והתם ודאי אם עברה וטבלה עלתה לה טבילה ולא יהיה מה שסבר רב כהנא למימר גדול מהמסקנא והרוחנו בזה שלא יהיה מחלוקת הפוסקים בדיעבד אלא בלכתחלה. והראב"ד וסייעתו ס"ל דאיכא גזרת מרחצאות אפי' האידנא אבל לא בכל אלא בכלים דחזו למדרס ואפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה וכדכתב הוא ז"ל בהדיא אבל במים חמין לא נגזרה גזרת מרחצאות ולפיכך טובלת בהן אפילו לכתחלה כדעת ר"ח ובעל ספר אגודה ואותה הגהה שמצא בעל המעשה ברמזי האשרי אותה הגהה לא נמצאת בספר שלי וגם ספר האגודה לא נמצא אצלי אבל פוק חזי מאן גברא דמסהיד עלייהו וכן אני מודה שכל מי שלא כתב האיסור בהדיא שדעתו להקל ולפי שטת רש"י והתוס' אין גזרת מרחצאות לא בכלים ולא במים חמין והיינו דפרש"י מפצי ביומי תשרי והיה נותן המפץ בקרקעית הנהר שלא יכנס הטיט ברגליהם ויהא חציצה ע"כ משמע דלית ליה גזרת מרחצאות דסבר רב כהנא למימר ולא קאמר והדרינן מינה והיינו דלא מדכרינן להאי גזרה בכולי גמרא: כללא דמלתא דהאי דינא תליא בפלוגתא דרבוותא ואני פוסק להקל בכל החלוקות אשר באו בשאלה. חדא שהרי דברי רבינו חננאל ז"ל הם מדברי הגאונים ודבריהם דברי קבלה. ותו שהרי כל המפרשים שכתבו דברי ר"ח כגון הרשב"א והריטב"א והרא"ש והר"ן ז"ל לתרץ דלא תקשה לר"ת ההיא דדודי חסרת עבדי חסרת דס"ל דאין חפיפה אלא בראש אם איתא דלא ס"ל דברי ר"ח מצד שאין הדין כן שאסור לתת חמין לתוך המקוה לא היה להם לדחות דברי רש"י ז"ל שאומר שצריך חפיפה בכל הגוף מפני פירושו של ר"ח הואיל ואינו מסכים אל האמת. וגם אותם שלא כתבו דברי ר"ח לא מפני שהם סוברים שאין הדין כן אלא משום דבלאו הכי אין מכאן קושיא לרבינו תם דההיא דדודי חסרת עבדי חסרת לחמם גופה אחר הטבילה. אי נמי רגילה היתה לרחוץ כל גופה בחמין קודם הטבילה כמנהג בנות ישראל ומנהגם תורה. וכתב הרמב"ן ז"ל והמבטל מנהג זה ימתח על העמוד. ותו דראוי לפסוק כדברי התוספות כמו שכתב הר"ם נהגו לפסוק כהריא"ף ז"ל במקום שאין התוספות חולקין משמע במקום שאין הריא"ף חולק ראוי לפסוק כדבריהם גם כי רש"י ז"ל קאי כוותייהו. ותו דאני אומר שכל הפוסקים שלא כתבו זה הדין בהדיא דעתם להקל. ותו דגזרה זו לא נתפשטה ולא שמענוה מאבותינו ומעשים בכל יום במצרים שמטילין מים חמין לתוך המקוה ושואלין אותי ואיני מוחה בידם. ומ"מ בנדון דידן לתקן להם לכתחלה לטבול בחמין וכ"ש כשהטבילה במרחץ עצמו כי הגזרה קרובה והחששא מצויה שלא מדעת רשב"א וסייעתו אם הייתי נמצא במעמד לא הייתי מסכים לתקן להם סילון של חמין הילכך אם אפשר דליתברינהו לסילוניהו בלי מחלוקת מוטב ואם לאו כיון שנתקן נתקן וכשר. והנראה לעניות דעתי כתבתי: