שו"ת רדב"ז/אלף קסה
אלף קסה[עריכה]
שאלה שאלת ממני ידיד נפשי על מעשה שהיה בשנת הרצ"ט ליצירה נתעוררו קהל הספרדים על קהל המוסתערב על ענין חזרת התפלה בקול רם שנהגו במצרים שהש"צ מתפלל תפלה אחת בקול רם וזה כנגד דין הגמרא והפוסקים וספרי הקבלה. וכן היה זה המנהג בכל המלכות בעיר הקודש ועזה וצפת ודמשק וחלאב וטענו כנגדם כיון שבכל הקהלות הנזכרות היה מנהגם כך וחזרו לדין הגמרא שגם קהל מצרים יחזרו גם הם ויתפללו שתי תפלות אחת בלחש ואחת בקול רם. טענו קהל המוסתערב שזו תקנת הרמב"ם ז"ל שכתב בתשובה בלשון ערב וזה העתק שלה ראוי בזמננו שלא יתפללו בלחש ואח"כ בקול רם לפי שכשיחזור שליח צבור להתפלל בקול רם כל מי שהתפלל ויצא ידי חובתו יהפוך פניו לספר עם חבירו או לשיחה בטלה ויחזור פניו מהמזרח וירוק ויסיר כיחו וניעו וכשיראה אותו חבירו שאינו בקי יעשה גם הוא כן בלי ספק ויחשוב שזה שאומר שליח צבור אין לסמוך עליו וא"כ יצא מבית הכנסת כל מי שאינו בקי והוא לא יצא ידי חובתו ותתבטל הכוונה אשר בעבורה חוזר שליח צבור התפלה שהוא להוציא את שאינו יודע. ואמנם כשלא יתפללו הקהל בלחש כלל אלא יתפללו הכל אחר שליח צבור תפלה אחת בקדושה כל מי שיודע להתפלל יתפלל עמו בלחש והבלתי בקיאים ישמעו ויכרעו כולם עם שליח צבור ופני כל העם אל ההיכל בכוונה ויצאו כולם ידי חובתן ויהיה הדבר הולך על נכון ויושר וימנע טורח האריכות ויוסר חלול השם שנתפשט בין העכו"ם שהיהודים רוקקים וכחים ומספרים בתוך תפלתם שהרי הם רואים זה תמיד ומעידים עליו וזה היותר נכון וראוי אצלי באלו הזמנים מצד הסבות שזכרתי וכתב משה עד כאן. וכן העיד עליו רבי אברהם בנו ז"ל בספר שחיבר בלשון ערב וזה העתק דבריו כבר נודע ונתפשט ונתפרסם מה שתיקן אבא מארי ז"ל והסכימו עמו כל תלמידי חכמים שהיו בדורו וכל היושבים בבית מדרשו והוא שראה שחזרת שליח צבור התפלה בקול רם אחר שהתפלל בלחש לא יקשיבו אליה כל העם לשמוע ממנו באימה ויראה וענוה בעמידתם לתפלה אלא מספרים זה עם זה בשיחה בטלה וכיוצא בה אמנם בשעת הקדושה יענו קדוש קדוש וכו' ובשעה שאומרים מודים התלמידים הזהירים אומרים מודים דרבנן ואם כן יש בזה מכשול עון גדול לפי שסיפור העם בעוד ששליח צבור מתפלל ואינם מקשיבים ביראה ומוסר יש בו זלזול כבוד שמים והוא דבר נראה לחוש. וסבת זה הוא שהם אומרים שכבר יצאו ידי חובתם בתפלת הלחש ואין להם עסק בחזרת התפלה ולכן התקין שיגביה שליח צבור קולו בתפלתו בתחלה ויהיה הדבר הולך בתפלה כמו בפריסה על שמע ששליח צבור מגביה קולו בתחלה להוציא את שאינו בקי ושאר העם יתפללו אחריו להוציא עצמן ויאמר קדושה בברכה שלישית והעם עונים אחריו ויתפללו כולם ביחד עד שיסיימו התפלה כאחד ונתפרסם זה התקון במצרים כל ימי חייו ואחר מותו והוסר המכשול שהיו הצבור נופלים בו ולא חלק עליו שום אחד מחכמי דורו לפי שלא היה ביניהם אז לא איבה ולא קנאה ולא היה מי שהוא עני בחכמה מכנים עצמו בהוראה כמו שאירע בזמננו מן החולקים שחלקו על הסדורים והתקונים ההגונים שעשינו ע"כ לשונו. עוד טענו שלא היה פוצה פה על המנהג הזה מכל הנגידים והחכמים והדיינים ואנשי השם ובעלי הקבלה שהיו בארץ הזאת מאז עד עתה. עוד טענו מההיא עובדא דרב דאיקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלילא בר"ח וכו' עוד טענו דאפי' נגד ההלכה אזלינן בתר מנהגא כדכתיב במרדכי בפרק הפועלים. עוד טענו מההיא דהקומץ דאין חולצין וכו' אם יבא אליהו וכו'. עוד טענו כי הסבה שבשבילה נתקנה תקנה זו לא נתבטלה ואפי' אם תמצא לומר שנתבטלה אין להם לשנות המנהג שנעשה על פי ותיקין. עוד טענו כי יש בזה טורח גדול לצבור בשבת ושתהיה סבה שיתבטלו העם מלבא לבית הכנסת. עוד טענו שאם היה אפשר לעשות תקנה אחרת הקצרה ידו של הרמב"ם ז"ל מלתקן אלא משמע שלא מצא תקנה זולתי להתפלל תפלה אחת עוד הביאו ראיה לדבריהם ממה שכתב הר"י קולון ז"ל בשורש ט' ובשורש נ"ד. עוד טענו שגם חזרת התפלה בקהלות הספרדים אינה קבועה בכל התפלות שיש מי שאינו חוזר תפלת המוספין ויש מי שאינו חוזר תפלת מנחה. עוד טענו שאם ישנו מנהגם נמצא כתלמיד חולק על רבו והכא אתריה דמר הוא. אלה הם כללי טענותיהם והם האריכו ואני קצרתי: [1] תשובה כל בעלי הדין והרב המתקן תקנה זו מודים כי מדין הגמרא בבלית וירושלמי והגאונים וכל הפוסקים ראוי לצבור שיתפללו שתי תפלות אחת בלחש ואחת בקול רם וכן נוהגין בכל הגלילות זולת המלכות הזה אשר פשטה בו תקנה זו ועתה (אולם) [כולם] חזרו לדין הגמרא זולת קהל המוסתערב אשר במצרים ושאלתי את פי הבאים מארץ עדן ואמרו שגם הם מתפללים ב' תפלות וזה ראיה שלא פשטה תקנה זו יותר ממלכות מצרים וגלילותיה וכיון שכן לא היתה תקנה קבועה. וא"ת במקום שפשטה הרי היא קבועה כדאשכחן בתקנות רבינו גרשום ז"ל מאור הגולה שלא פשטו בכל העולם ואפי' הכי במקום שפשטו הרי הן עליהם כדיני דגמרא. יש לומר דבשלמא הנך פשטו ברוב הגלילות אשכנז וצרפת וקטלוניא וכיון שכן הוו תקנות קבועות אבל תקנה זו לא פשטה אלא במלכות הזה ואפי' במקומה אין לה חוזק כשאר תקנות. עוד כי הרב בעצמו לא תקן אלא לפי זמנו שכן כתב בהדיא ראוי בזמננו זה וכו' משמע שאם תסתלק הסבה שבשבילה תקן תתבטל התקנה אם כן לא היתה תקנה קבועה וזה ברור מלשונו לכל בעלי העינים ואם כן נתבטלה הטענה שאמרו שאין להם לבטל המנהג שנעשה על פי וותיקין גם נתבטל מה שטענו שאם יבטלו מנהגם יהיו כתלמיד חולק על רבו. ולא דמיא לברכה מעין ז' שאעפ"י שתתבטל הסבה שבשבילה נתקנה אנו אומרים אותה דהתם לא תלו התקנה בזמן הילכך ראוי שתהיה נוהגת בכל זמן אבל תקנה זו תלה אותה בזמן שכן כתב בסוף התשובה גם כן וראוי אצלי באלו הזמנים וכו'. עוד כי ברכה מעין שבע אינה מבטלת דין הגמרא לא שאני חולק על הרב לומר שלא היה בידו לתקן כי ודאי היה יכול לתקן אלא הכוונה לומר שאינה תקנה קבועה וחזקה כברכה מעין שבע. עוד ראיה גמורה שלא היתה תקנה זו קבועה אלא כפי הזמן וכפי המקום וכפי המתפללים שמצינו לרב ז"ל תשובה אחרת בלשון ערב וזה העתק שלה. ואמנם מנהגינו לפי מה שראינו שהוא חיוב מבורר בעבור מה שאירע להמון מן המנהגים הרעים באלו הזמנים ובאלו המקומות והוא מה שאסדר לכם והוא שבתפלת שחרית ומוסף של שבתות ומועדים לבד לסבת רוב ההמון נעשנה תפלה אחת כאשר אתם נוהגין בתפלת המוסף של ראש השנה וכן אם אירע לנו תפלת המנחה שנתאחרה הרבה עד שנחוש שיעריב השמש אני עושה שיסדר השליח צבור התפלה בקול רם והקדושה וראיתי שאין בזה הפסד בשום פנים לפי שמי שאינו בקי יצא בשמיעת התפלה והבקי יתפלל לעצמו עם שליח צבור מלה במלה. ומה שחייב לעשות כן לפי שכל העם בשעת תפלת ש"צ לא יפנו למה ששליח צבור אומר אבל ידברו או יצאו להם והש"צ מברך ברכה לבטלה לפי שאין שומע לה ומי שאינו בקי כשרואה תלמיד חכם וזולתם ידברו ויסירו כיחם וניעם וינהגו מנהג הבלתי מתפללים בעת תפלת שליח צבור יעשה הוא גם כן כהם ויקבע בלב העם כולם שאין תפלה אלא בשעת הלחש לבד ואנו אומרים באיסורי תורה עת לעשות לה' וגו' ויש בזה מניעת חלול השם לחושבים עלינו שהתפלה אצלינו שחוק וקלות ראש ועוד שאין כל העם יוצאין ידי חובתם בזה לפי שאינם שומעים. אמנם אם נתפלל בכל ימי החול במעט עם מקובצים נחזור לשמור הסדר הראשון להתפלל בלחש וקול רם וכתב משה ע"כ. הרי אתה רואה בעיניך שלא היתה תקנתו קבועה אלא לפי המקום ולפי הזמן ולפי המתפללים והוא ז"ל היה נזהר לשמור הסדר הראשון אלא בעת שהיה חושש לסבות שהזכיר ועוד כתב ז"ל בתשובה אחרת שאפי' כלנו חכמים ויצאו ידי חובתם אין חזרת התפלה בקול רם ברכות לבטלה שמתחלה כך נתקנה שלא נתנו דבריהם לשעורין דומיא דקידוש בבהכ"נ וברכה מעין שבע ומכל מקום צריך מיהא עשרה שיהיו שומעים ועונין אמן ואם אין שם י' שומעים הויא ברכה לבטלה. ולענין מה שטענו כי הסבה שבשבילה נתקנה תקנה זו עדיין במקומה עומדת ולמעט בשבתות ומועדים שיש רוב עם נתפלל תפלה אחת כפי התקנה. אדרבא אני מעיד מה שראיתי בעיני שהשליח צבור לא הגיע לחצי התפלה וכבר השלימו רוב הקהל וחזרו לדבר זה עם זה והדרן קושיין לדוכתא ונמצינו עוברין על דברי הגמרא והפוסקים ובעלי הקבלה ולא הועלנו כלום בתקנתנו כי הרב ז"ל לא תיקן אלא שיהיו מתפללין עם שליח צבור מלה במלה כאשר כתב בתשובותיו פעמים שלש וכיון שלא הועלנו כלום נחזור לדין הגמרא דאנן סהדי שאם היה הוא ז"ל קיים היה מחזירם לדין הגמרא כיון שלא נתקיימה מחשבת תקנתו וזה ברור מאד. עוד יש ראיה שכיון שהוא ז"ל לא תקן אלא ברוב עם ובזמנו היו יותר מכפלי כפלים מהנמצאים עתה וכיון שנשארנו מעט מהרבה לפיכך ראוי לחזור לדין הגמרא. עוד כי בזמנו ז"ל הכל היו נוהגים כמנהגו וליכא משום אגודות אגודות אבל עתה בזמננו שיש כמה קהלות של ספרדים ומערביים ואסקליאה וכולם מתפללים כדין הגמרא איקרי כאן לא תתגודדו לפיכך ראוי שכולם יתפללו כדין הגמרא. ולענין מה שטענו שהיו כמה גדולים מאז ועד עתה ולא היה בהם פוצה פה על המנהג הזה. כמה תשובות בדבר חדא שעדיין לא היו רוב קהלות וליכא משום לא תתגודדו וגם כל קהלות המלכות היו מתפללים כפי התקנה ועתה חזרו לדין הגמרא. ועוד שמא לא ראו התשובה אשר כתבתי למעלה שמשמע ממנה שלא היתה תקנה קבועה שגם הוא ז"ל לא תקן אלא היכא דאיכא רוב עם ומעט הסכמה וחשבו שהיא תקנה קבועה. ועוד שרוב החכמים והגדולים הבאים למצרים דרך העברה ללכת לארץ ישראל ואינם מתעברים על ריב לא להם. ועוד שמא מקום הניחו לנו. וטעמא דעדיף מכולהו שעתה יש תלמוד תורה הרבה במצרים מה שלא היה קודם לכן ורובם ככולם בעלי תורה וכולם שומעים ושותקין בשעת חזרת התפלה ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה ואם יש מקצת שמדברים בשיחה בטלה בטלין במעוטן ואותם שאינם בקיאין לא ילמדו מהם שהם המעט אלא ילמדו מהבעלי תורה אשר עונין אמן אחר כל ברכה וברכה וכן יעשו גם הם ויצאו ידי חובתם ויתקיימו שני הדברים אבל בזמנו של הרב ז"ל לא היו שם מי שישמע ויענה אמן שאם היו שם עשרה לא היה כותב ז"ל שהשליח צבור מברך ברכה לבטלה. ואתה אל תתמה לומר וכי אכשור דרי דבכמה דברים ומנהגים רעים נכשרו הדורות אחר שבאו מרביצי תורה במצרים ורבו התלמידים והתורה עשתה פירות ופירי פירות וזה דבר נראה לעין ומה שראיתי אני מעיד. ולענין מה שטענו שיהיה טורח גדול לצבור ויאריך הסדר כל זה פטומי מילי הוא שהרי יכולין לקצר ברחמנות שמרחמים על המתים אשר מתו זה כמה דורות שבזה מפסידים חצי זמן התפלה והוא ענין בלתי הכרחי ורחוק לשכר וקרוב להפסד ואין כאן מקום לחקירה זאת ומכל מקום הדבר ברור שיכולין לקצר בזה מה שמאריכין בחזרת התפלה והותר. ולענין מה שכתב הרב ז"ל שיש חלול השם. הנה בזמן הזה נסתלק זה הטעם שאנו גרועים יותר מזה בעיני העכו"ם בעונות שהרי תפלתינו חושבין אותה לכפירה ותורתינו אומרים שהוספנו והגרענו והחלפנו אותה וכאלה רבות עמהם וכיון דבלאו הכי כאין אנו בעיניהם נעשה אנחנו מה שאנו מחוייבין מן הדין כיון שלא הועלנו כלום וכל שכן שבהתבטל הסבה הראשונה תתבטל גם זאת: [2] הכלל העולה שאין אני רואה בזמן הזה עת לעשות כדי להפר תורתנו ואפילו נשנה את המנהג לא נהיה כתלמיד חולק על רבו כאשר חשבו בעלי הטענה וקל להבין שלא נאמר בכיוצא בזה. וא"ת הא אמרינן כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו. הא לא קשיא חדא דלא נאסר במנין שלא היתה תקנה כללית ולא קבועה כמו שכתבנו לעיל. ועוד שתקנה זו לא היתה לגדור גדר ולאסור דבר המותר כדי שלא יבואו להתיר האסור כמו שגזרו ביינם ופתן של עכו"ם משום חתנות ואדרבא היתה לפטור החיוב שהרי אנו מחוייבין להתפלל שתי תפלות והוא תקן להתפלל אחת משום עת לעשות לה' וגו' ובכי האי לא צריך מנין אחר להחזירו לדינו והכי משמע לישנא דכל דבר שנאסר במנין. וכבר כתבתי למעלה שאיני חולק על תקנתו ז"ל אלא לומר שאם הוא ז"ל היה מחזיר עטרת התפלה ליושנה מן הטעמים שכתבתי ומעתה לא הייתי צריך לדחות הראיות שלהם אבל כדי לברר האמת אכתוב מה שיראה לי דמהאי דרב איקלע לבבל חזינהו דקרו הלילא בראש חדש סבר לאפסוקינהו דהתם ליכא שום איסור בקריאת הלל על ידי דילוג ואפילו אליבא דמאן דפסיק דמברכין עליה דעל הקריאה הוא מברך ואדרבא מדסבר לאפסוקינהו אי לאו משום דקא מדלגי יש ראיה להפך דמשמע דאם לא היו מדלגין היה מפסיק אותם ולא היה חושש למנהגם לפי שהוא נגד ההלכה. אעפ"י שיש מי שפירש להא דרב הכי דקא בעי מעיקרא לאפסוקינהו ש"מ באתריה דרב לא היו רגילין לקרותו אפי' בדילוג אלמא פשיטא דלא סבירא ליה הכי ואפי' הכי כיון דחזא דמנהג אבותיהם בידם לא רצה למחות בהם ואע"פ דפשיטא דהיו מברכים עליו ולפי דעתו של רב היה באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה ואמרינן בפרקא קמא דברכות דעובר משום לא תשא מכל מקום סמך על המנהג ולא רצה לבטלם זה הפירוש לדידן דאית לן דאמנהגא לא מברכין אינו מתיישב כלל שהרי לא היתה שם ברכה ומשום הכי לא אפסוקינהו. גם הפירוש בעצמו אינו מתיישב על הלשון דאמר כיון דחזינהו דקא מדלגי דלוגי משמע דמשום דקא מדלגי לא אפסוקינהו ולא שאל על המנהג ולפי זה הפירוש אפי' דלא מדלגי לא הוה מפסיק להו כיון דמנהג אבותיהם בידיהם. ולענין מה שאמרו דאפילו כנגד ההלכה אזלינן בתר מנהגא כדכתב במרדכי פ' הפועלים כל זה הוא מלשון הר"י קולון ועוד הביא ראיה מהמרדכי בפ"ק דבב"ק וכל הני איכא למדחי דבממונא איירי משום דהפקר ב"ד הפקר וכן כתב הוא בעצמו אלא שכתב דההיא דפ' הפועלים כיון דמסיק בה כגון שהוא מנהג קבוע על פי חכמי המקום ואי בממון אפי' ע"פ הדיוטות נמי דהכי אמרינן ובלבד שלא ישנו ממנהג החמרים והספנים אלא ודאי אפי' באיסורים אזלינן בתר מנהגא היכא דהוקבע על פי וותיקין ועיין בשורש ותמצא שהוא בעצמו דחה ראיה זו והביא ראיה אחרת דלאו לענין ממון בלחוד איירי מדמייתי עלה ראיה ממסכת סופרים והתם לא איירי לענין ממון. וגם מכאן אין ראיה כלל דהתם הכי קתני אין הלכה נקבעת אלא שיהיה מנהג קבוע ואין הכי נמי שאין הלכה נקבעת אלא עד שיהיה מנהג קבוע אבל אין המנהג מבטל הלכה קבועה. ותו דהתם לא איירי במנהג שהוא לבטל דבר איסור וזה ברור מאד וגם הוא ז"ל הרגיש בזה ודחק לתרץ ולא עלתה לו ועיין שם. עוד הביא הר"י קולון ראיה דגרסינן בהקומץ רבה אמר רב אם יבוא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל. ופירש"י ז"ל אית ליה מנהגא עיקר כדמפרש אם יבוא אליהו וכו' שמע מינה מנהגא עיקר אפי' כנגד ההלכה דאי אמרת במקום הלכה וכו' עיין בשורש ט' ואני בדקתי בפירושי רש"י ז"ל והכי כתיב אית ליה מנהגא כדמפ' אם יבוא אליהו וכו' והעיקר חסר מן הספר. ומעתה אין מדברי רש"י ראיה כלל ואפי' לפי דברי הרב ז"ל דאמר דמנהג מבטל הלכה הני מילי מנהג קבוע ברוב העולם אבל מנהג כזה אינו מבטל הלכה של איסור אבל בממון מבטל אפי' שלא יהיה קבוע אלא במקום אחד משום הפקר ב"ד הפקר. וזה לשון הריטב"א ז"ל בשם הרא"ה ז"ל בפסחים עלה דמתניתין דמקום שנהגו והדבר פשוט שאין משנתינו וכל הגמרא ועובדי אלא במנהג שהוא להחמיר אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפילו היה על פי גדולים שבעולם כל שנראה שיש בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם שאין לנו אלא השופט שיהיה בימינו. ומיהו במקום שאין האיסור ברור והמנהג קבוע כבר עד שאי אפשר לו לבטלו נהי דהכא ליכא משום סירכא דכותיים דאי מסתרכי להחמיר מסתרכי אפי' הכי כיון שאינם בני תורה ואין כח בידו לבטלם יש לו לעשות לעצמו בענין שלא יהיה בדבר מחלוקת עד שיוכל להחזירם מעט מעט. ואם הטעות מוכרע אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' והדברים האלו מורים על שלימות אומרם ומהם אין לנטות. לפיכך בנדון דידן אם אפשר להחזירם לדין הגמרא שיתפללו שתי תפלות בלא מחלוקת כן ראוי לעשות אבל אם אי אפשר לבטלם אלא ע"י מחלוקת שב ואל תעשה. והנראה לע"ד כתבתי:
- ^ Regarding the question that you asked about what happened in the year 5299 (1539 C.E.) when the Sephardim protested against the Mustarabim (Arab-influenced population in Egypt) concerning the repetition of the tefillah (shmoneh esrei) aloud. The custom in Egypt was that the chazzan would pray only one tefillah, aloud (without the preceding silent prayer), which is against the law of the Gemara, halachic decisors and the books of tradition. This was the custom in many cities, but the Sephardim protested because all of the other cities had returned to the common practice, the law of the Gemara. Therefore, the Egyptian community should also return to the common practice and pray two tefillot, one silent prayer and one aloud. Regarding the question that you asked about what happened in the year 5299 (1539 C.E.) when the Sephardim protested against the Mustarabim (Arab-influenced population in Egypt) concerning the repetition of the tefillah (shmoneh esrei) aloud. The custom in Egypt was that the chazzan would pray only one tefillah, aloud (without the preceding silent prayer), which is against the law of the Gemara, halachic decisors and the books of tradition. This was the custom in many cities, but the Sephardim protested because all of the other cities had returned to the common practice, the law of the Gemara. Therefore, the Egyptian community should also return to the common practice and pray two tefillot, one silent prayer and one aloud. {Radbaz responds with a number of arguments for restoring the Talmudic practice, including the following} … And furthermore, the Rambam himself only made this enactment for his day, as he wrote at the outset, “It is appropriate in our days.” This indicates that if the reason for the decree would disappear, the decree would be nullified. Therefore, this was never intended to be a permanent enactment, and this is clear from his text for any who have eyes to see. Therefore, the claim that one should not nullify an age-old custom is defeated, as is the claim that nullifying this practice would be a case of a student contradicting his master. As far as the claim that the reasoning of the Rambam still applies and therefore we should keep the practice at least on Shabbat and Yom Tov when many people come to pray, I think the opposite is true. I have seen with my own eyes that before the chazzan has even finished half of the tefillah many people finish their private tefillah and turn to their friends and begin to talk [despite the Rambam’s enactment]. Therefore, we are back to square one. We violate the ruling of the Gemara, halachic decisors and the authorities of tradition and still have not accomplished anything at all. The Rambam only
- ^ enacted that people should pray word for word with the chazzan, as he wrote multiple times in his responsa, and since his institution has done nothing we should return to the practice of the Gemara. We can be sure that were the Rambam alive today, he would encourage people to return to the practice of the Gemara since his desired outcome was not accomplished.