שו"ת רדב"ז/אלף קסא
אלף קסא[עריכה]
שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שיש לו שותפות עם אחרים והיה רוצה להחבא מפני חמת המציק וכתב פנקס בכתב ידו בכל חשבונותיו ובעיקר השותפות כמה ממון הטיל כל אחד מהם לכיס וכמה יש להם על בני אדם וכמה חובות יש עליהה והוכה ראובן במגפה בתוך המחבואה ומת ולא צוה לביתו וכתב ידו יוצא ממקום אחר. אם יחשב כתב ידו זה כאלו הוא שטר לגבי יורשי ראובן או לא: תשובה לענין הממון או הסחורה הידועה לשותפות לא הוצרכת לשאול דקי"ל השותפין אין להם חזקה זה על זה ואעפ"י שהיא ברשות אחד מהם אינו יוצא מחזקת כולם כל ימי השותפות ואע"ג דכיון שמת ראובן בטלה השותפות מ"מ הדבר הידוע לשותפות הרי הוא בחזקת השותפות עד שימכר או עד שיחלקו אותו ואפי' שהם מעות דמצי לפלוגינהו שלא מדעת חבירו הנ"מ לענין חלוקה אבל לענין שיהיו היורשים מוחזקים בחלק המגיע לאביהם ורואין אותם כאלו חלקו וכאלו הוחזקו ולהוו השותפין המוציאים מהם ודאי לא אמרינן אלא הכל בחזקת השותפות. הילכך לא היתה שאלתך אלא להוציא מן היורשים מה שאינו ידוע לשותפות כגון שיש לו ממון חוץ מהשותפות והשותפין טוענין הפסדנו בשותפות כל הקרן ויש עלינו חובות ורוצים לקחת מיורשי ראובן חלק המגיע לראובן וטענה זו אינה כלום(שאם) [שאין] השותפים מן הנשבעין ונוטלין ואפי' היה ראובן חי אין טענתן כלום ואפי' לגבות מהדבר הידוע לשותפות אא"כ היה ביד השותפים ליתנם לבעל חוב אבל אם לא היה בידם אינם נאמנים ואפי' בשבועה וישבע היורש שאינו יודע (בהפרש) [בהפסד] זה ושלא פקדו אביו שהפסיד כך וכך בשותפות ואינם גובין אפילו מסחורה הידועה לשותפות וכ"ש מהממון של היורשים וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"י מהל' שלוחין ושותפין. ולא ראיתי מקום לשאלה אלא [היכא] שמתברר מתוך אותו פנקס שיש הפסד בשותפות אם יחשב כשטר כיון שיוצא ממקום אחר לגבות מן היורשים ההפסד המגיע לחלקו כפי אשר מתברר מפנקס או לא. וכגון שלא מסר הפנקס לשותפין בפני עדים שאם מסר אותו להם בפני עדים הוי כשטר גמור לכל דבריו. אבל נ"ל דבנ"ד אפילו שלא מסר בפני עדים הוי שטר גמור דטעמא דכתב ידו לא הוי כשטר משום דמצי לטעון פרעתי ואנן טענינן ליתמי מאי דהוי מצי אבוהון למטען וקי"ל דלא טענינן להו אלא מלתא דשכיחי והכא פרעון לא שכיח. חדא שהרי נכנס לתוך המחבואה ומשם מת ולא נשא ונתן דבר אחר חשבון הפנקס והוי כההיא דמת בתוך זמן או דמת בשמתיה. ותו דבשלמא חוב מבורר עביד איניש דפרע אבל חוב שלא נתברר עדיין כי שמא תמכר סחורתם ביותר או יבוא מה שיש להם חוץ למדינה ולא יהיה שם הפסד הילכך כיון שלא נתברר לא שכיח דפרע ולא טענינן ליורש. ותו דעיקר הדין מחלוקת שהרי הרז"ה והרשב"א ז"ל ובעל העטור ופוסקים אחרים סברי להו שאינו נאמן לומר פרעתי והבו דלא לוסיף עלה. והוי יודע שאפילו אין שמו חתום על פנקסו שפיר מקרי כתב ידו כיון שמתקיים ממקום אחר. ועיין בתשובות הרא"ש ז"ל סי' פ"ו כי שם ביאר שהפנקס שאדם כותב כל חשבנותיו יש לסמוך עליו אפילו להוציא מן היתומים בלא ראיה אחרת. והנראה לעניות דעתי כתבתי: